החובה שבהתנדבות

אנו נמצאים במרכזן של 5 הפרשות העוסקות בבניית המשכן. בתחילת הציווי על בניית המשכן בפרשת תרומה נאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות פרק כ"ה).
הרבה פרשנים דנים בסתירה שבפסוק: אם זו תרומה אז למה נאמר בה הפועל "יקחו:? היה צריך להיות כתוב – "ויתנו / ויתרמו"? כיצד ניתן לחייב על תרומה שכל מהותה רצון אישי?
תשובות רבות לשאלה זו.
תשובה אחת היא שעם ישראל שרק יצא כעת משעבוד של מאות שנים חי עדיין בתודעה של עבד – תודעת ההישרדות.
לאדם השורד (בדרך כלל) אין פניות לחשוב על נתינה לאחר. הוא כל הזמן צריך לדאוג להישרדות האישית שלו הכוללת דאגה למחייה, מלבוש, מרפא, מחסה וכדומה. אין לו את היכולת לחשוב על תרומה אלטרואיסטית לאחר. ולכן, הקב"ה בתחילת הציווי על הכנת המשכן מחייב את האדם הפרטי ואת העם כקולקטיב לתת תרומה. התורה מחייבת ומקבעת בנפשם את מידת הנתינה. בשביל שיעריכו את מידת הנתינה והתרומה יש צורך תחילה לכפות עליהם את ההרגל שבנתינה.
לדוגמא: משרד החינוך מחייב כיום בתוכנית הלימודים כל תלמיד בכיתה י'-י"א להתנדב מספר שעות מסוים בשבוע. לכאורה – מדוע? תלמיד שיתנדב יקבל תוספת ציון ומי שלא מתנדב לא יקבל את התוספת בציון. אלא נדמה לי שזו אותה הבנה: לקראת היציאה של התלמיד לחיי בגרות, חיי עשייה ושותפות בעול האזרחי, מחייבים אותו בנתינה לחברה – מקבעים בנפשו את מידת הנתינה בתקווה שגם בבגרותו ימשיך להתנדב.
גם בחיי זוגיות יש מידה של התנדבות ומידה של חובה.
בכתובה אותה נותן הבעל לאשתו תחת החופה מתוארים החובות של הבעל כלפי אשתו. אוי לחיי הנישואין אם האיש והאישה יחיו רק על פי הכתוב בהסכם הכתובה. ברור ומובן שהכתובה הינה רק הבסיס והקומה הנמוכה ביותר בחיי הנישואין (כמו בטבלת הצרכים של מסלאו).
הבעל והאישה חייבים לתת מעצמם כל כך הרבה יותר כל הזמן, על מנת שחיי הנישואין יתקדמו ויתעצמו. אסור להסתפק בחובה, יש לתת ולהתנדב גם מעבר לנדרש על מנת שחיי הנישואין יצליחו.