סיפר לי איש החסד צביקה הלוי יונגרייז: גדלתי במושב הזורעים שליד טבריה. לפני כמה שנים סיפרה לי רות וולפסון, מי שהיתה המורה שלי שם בכיתה ד׳:
באותה תקופה הייתי מורה חדשה, היה לי קשה, אבל איתך היה לי קשה במיוחד. היית ילד שובב. התייעצתי עם המנהל, והוא אמר לי – בקרוב תתקיים אסיפת הורים, דברי עם הוריו, הם כבר יעשו מה שצריך והכל יסתדר. הגיעה אסיפת ההורים. היה לי קצת לא נעים מאביך ר׳ משה. הוא היה תלמיד חכם ובמעמד מאד מכובד במושב. הוקל לי כשראיתי שאמך היא זו שנכנסה. דודה מרים, אמרתי לה, צביקה עשה כך, וצביקה מתנהג כך… שפכתי עליה רשימה ארוכה מתעלוליך… במשך כל הזמן שדיברתי, אמא שלך ישבה והקשיבה בשתיקה מוחלטת, בשלווה אצילית.
כשסיימתי, היא אמרה: את יודעת, אני מ״שם״. עברתי אצל ד״ר מנגלה ימ״ש, “הרופא מאושוויץ״. זכיתי להינצל מהגיהנום, אחר כך לעלות לארץ, זכיתי אפילו להתחתן כאן, אבל לא זכיתי לילדים. ביקשתי מכל אדם שרק יכולתי לבקש: תתפלל שיהיו לי ילדים. לא ביקשתי ילדים צדיקים, לא ביקשתי ילדים טובים, ביקשתי פשוט – ילדים. הקב״ה קיבל את בקשתי ונתן לי 11 ילדים! ידעתי שאם אקבל על עצמי להתנהג טוב, הם ילמדו ממני, אוכל להוות דוגמא אישית. עכשיו שאת מספרת לי את הדברים האלו, אני מודה לך, ואני מבינה שאני צריכה לעבוד על עצמי יותר, שאני צריכה לתקן את דרכי, להוות דוגמה אישית טובה יותר.
את ההמשך אני לא צריך לתאר משום שרבים מכירים את בני המשפחה המפוארת שהיא זכתה להקים בשיטת החינוך של דוגמא אישית. כולם מפוזרים כסניפים של תורה, חסד, עשיה והתיישבות בכל מרחבי ארצנו. גם בעלה, ר׳ משה אהרון, הגיע מ״שם״ והיה דמות מופת. שימש כמגיד שיעור דף יומי במושב במשך 49 שנים(!) בכל מצב שהוא.
הרב מאיר, תלמיד חכם אחד מבניהם, סיפר שסוד הצלחת החינוך שלהם לתורה ומצוות היה קיום המצוות מתוך שמחה והתלהבות. הם התרגשו עד דמעות בקיום מצוות, בלימוד תורה, באכילת המצה, בהדלקת נר חנוכה, בברכת “שהחיינו״. צביקה סיפר לי שהוא עדיין זוכר את עוצמת השירה ושמחת ההודיה של אביו באמרו את ההלל ביום העצמאות.
ואני חושב: מי יודע, אולי מאהבת התורה שלהם, ומדמעות המצוות, צמחה במושב הזורעים אכסניה גדולה של תורה היום.
