לאחרונה נמסר על מגעים חשאיים בין גדעון סער לבין הליכוד בנוגע להקמת ממשלת ימין בכנסת הנוכחית. וזאת לאחר נפילת הממשלה הנוכחית, שנאמר שוב ושוב, כי תבוא בקרוב (לא ניכנס כעת למצב החוקי בנושא זה, אך נאמר כי הפלת ממשלה אינה כה פשוטה שכן על פי הדין הנוהג היום אין די בהשגת רוב בהצבעת אי אמון בממשלה, אלא יש להציג ממשלה חלופית). בין אם הממשלה ‘כבר נופלת’ ובין אם מדובר עדיין במשאלת לב, קיימת חשיבות של ממש לקיים כבר כעת את הדיון העקרוני – האם ראוי למחנה הלאומי לאפשר לאותם כוחות שפעלו לפירוקו ולהקמת הממשלה הנוכחית ליטול חלק בממשלת ימין לכשתקום.
שלוש הן המפלגות שהגדירו עצמן ‘ימין’ והביאו להקמת הממשלה הנוכחית: מפלגת ‘ימינה’ בראשות נפתלי בנט, מפלגת ‘ישראל ביתנו’ בראשות אביגדור ליברמן, ומפלגת ‘תקווה חדשה’ בראשות גדעון סער. מכל שלוש המפלגות הללו מי שלפחות מצהיר כי הוא ממשיך להיות נטוע בימין – הוא גדעון סער, והוא גם היחידי שיש עדיין דמויות מובילות בציבור המתיישבים ובציבור הדתי-לאומי בכלל שמצהירות על תמיכה בו. על בנט וליברמן ניתן לומר כי בגדו במצביעיהם, אך סער לא היה בעל מפלגה לפני הבחירות האחרונות ולכן באפשרותו ‘לרחוץ בניקיון כפיו’ ולטעון שלא פגע באמון של מי ממצביעיו.
על מנת להכריע בשאלה האם לאפשר לסער לחבור מחדש למחנה הלאומי, כדאי לבחון את מעשיו עד כה במעין סיכום ביניים. ודוק: עלינו לבדוק מעשים בלבד. בלשון, כפי שנאמר לא פעם, אין עצמות, ולכן עשויה לנוע אנה ואנה. העובדה כי סער מגדיר עצמו באופן מילולי כימין – אינה אומרת דבר. רק המעשים מדברים. בבחינה כזו של המעשים ניתן לראות כי גדעון סער חבר באופן מלא למחנה השמאל. הנתון העיקרי המצביע על כך הוא שיתוף הפעולה המלא שלו עם המערכת המשפטית, ובייחוד עם בית המשפט העליון. סער הצהיר מלכתחילה כי לא ייתן ידו להצרה כלשהי של סמכויות המערכת המשפטית. סער ורעייתו נצפו במסעדה עם נשיאת בית המשפט העליון ובעלה בשעות הפנאי, סער גם נמנע מלקדם כל מועמד לשיפוט או לתפקיד בכיר אחר במערכת המשפטית, אם לא הומלץ על ידי המערכת. והחשוב מכל – נמסר בשמו כי התנאי לחבור מחדש למחנה הימין יהיה כי המצב המתואר ימשיך.
היות שהמערכת המשפטית היא המנוע העיקרי של ההפיכה השלטונית, בכוחה הורד הימין מהשלטון והיא גם מנעה באופן עקבי מכל גורם בימין לממש מטרותיו, תוך תפירת תיקים ותוך שהיא מהלכת אימה על נבחרי הציבור, הרי כל שינוי בתחומים החשובים למחנה הלאומי – ריבונות, משילות, התיישבות וכו’ – לא יקרה אם לא תחזור המערכת המשפטית למקומה הטבעי, כגוף האמון על פתרון סכסוכים בחברה ותו לא. מכאן גם שאין לפתוח פתח כלשהו לממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, אלא אם נופלת הממשלה על המחנה הלאומי לפעול להקדמת הבחירות ולקוות כי הציבור הפנים את הלקחים הנדרשים ויימנע מלהכניס לכנסת את אותן שלוש מפלגות שמהוות הלכה למעשה סוכני כאוס, שלא לדבר על סוכני שמאל קיצוני.
לכל זאת יש להוסיף ענין ערכי: עד כה לא נענשו (הכוונה כמובן מבחינה ציבורית) פוליטיקאים שעזבו את המחנה הלאומי ופעלו בניגוד לערכיו. צחי הנגבי התקבל בחזרה לליכוד, בניו של אריאל שרון הודיעו גם הם בעזות מצח שמבקשים לשוב ולהיבחר במפלגה – כל אלה נתנו יד למהלך ההתנתקות האיום והמושחת. גם משה כחלון ואנשיו נעו בין הליכוד לבין מפלגות אחרות, וקיימות דוגמאות רבות נוספות במחנה הלאומי. אך בשמאל לא ניתן למצוא תופעה מקבילה, שם לא תהיה תקנה למי שיפעל בניגוד לערכים שעליהם הצהיר, ולכן אין כלל מקרים כאלה!
על המחנה הלאומי לשדר מסר ברור לפיו מי שפועל בעולם המעשה להחלשתו – לא יתקיימו עימו כל מגעים והוא ינודה מהמחנה לעולמי עד. רק כך ניתן יהיה להרתיע פוליטיקאים אחרים ממעשים דומים בעתיד.
השמאל, בסימביוזה עם המערכת המשפטית והתקשורת, מפעיל לחצים קשים ביותר על אנשי ימין ואף מבטיח חיבוק תקשורתי ומשפטי גדול לכל מי שיעבור לשורותיו. אם לא יופעל לחץ נגדי ממחנה הימין, לחץ שלכל הפחות יבהיר לכל פורש שאין חזרה ממעשיו – הרי בכל סיבוב בחירות יהיה הימני התורן שחובר לשמאל ומונע התקדמות להגשמת הקו האידיאולוגי של המחנה.
יתכבדו סוכני הכאוס הנזכרים לעיל וישבו מחוץ למחנה, וטמא טמא ייקראו.
בתמונה: גדעון סער באוניברסיטת בר אילן
