הגעתי עם הבנות לעליות של תנועת נחלה בשבוע שעבר. סביבנו קרוב ל-1,000 בני נוער מסדרים שבילים, מאזינים לשיעורים, מעלים לטיקטוק, רוקדים ופותחים אוהלים. באמצע עשרות משפחות ובצד השני בנות אולפנה יושבות ומפטפטות. מעל כולם מנצחת צעירה אחת בת קרוב ל-80 שמתזזת ודורשת מכולם להתחיל לבנות טרסות באבן המקומית. והנה פונה דניאלה וייס לטליה (8) ולשיר ציון (7) שלי שבמקרה עמדו לידה ודורשת מהן להפסיק להתבטל ולהתחיל לבנות בית כנסת מאבני המקום. הינה היא אומרת: ״שם יש ערמת אבנים, תביאו ותתחילו לעשות שורה״. בנות משפחת סוכות נענו לפקודה והתחילו לסחוב אבנים. באנו להקים יישוב חדש. לא? אבל לא רק לבנות משפחת סוכות לא היה מושג מה עושים בסיטואציה. לרובם המוחלט של בני הנוער שהגיעו לא היה מושג מה זה להקים יישוב. הם באו כדי להיות חלק מהדרישה להקמת יישובים חדשים. הם באו כי נמאס שהיהודים פה מופלים וכי נמאס מהסמארטפון, וכי ארץ ישראל זה אחלה ממש וצריך קצת בוץ וקוצים ודרך ארוכה בשביל משהו חשוב.
אחרי כמה שעות באו השוטרים לבצע פינוי. ואני שהייתי בכמה פינויים בחיים כמעט ולא האמנתי לסיטואציה. בתנועת נחלה הדגישו בעיקר דבר אחד: לא להתעמת עם כוחות הביטחון. הם הדגישו את זה כל כך עד כדי שהם שכחו לומר מה כן לעשות במקרה שהאחרונים מגיעים לפנות. וכך מול עיניי הנדהמות הגיעו השוטרים והשוטרות ומבקשים בנימוס מהנערים לעזוב את המקום. בתוך דקות קופלו לבד רוב אוהלי הסיירים והנערים עלו לאוטובוסים שחיכו להם למעלה כמצוות השוטרים בלי להתווכח כמעט בכלל. מעטים פצחו בריקודים ליד השוטרים ונוספים התיישבו על הרצפה כשהם ממתינים לשוטר שיגרור אותם. והאסימון פתאום נפל – מבחינת שכבת הגיל הזו לגוש קטיף יש חלק מדהים בהיסטוריה לצד ימית ונס חנוכה. אין להם מושג מי זה זמביש ובנצי ליברמן או מה היה בכפר מימון, לא באהבה ננצח ולא הגג בכפר דרום או עמונה. אין להם שמץ. הם לא חלק מהטראומה הקולקטיבית במגזר. הם לא חשבו לנהוג באלימות כלפי השוטרים גם כששוטר או שניים כן נהגו באלימות כלפיהם. וזה פשוט כי בעוד כמה שנים הם יהפכו בעצמם להיות שוטרים או לוחמי מג״ב או החבר מהכיתה, ובכלל מה פתאום להרביץ.
חי נפשי שמתבגר עם תיק מכינות נעמד ובקול מלא פאתוס הכריז לנערים שישבו על הרצפה כי ״שוחחתי הרגע עם הרב אבינר והוא אמר לקום וללכת״ המתבגר והנערים לא הבינו למה שכבת הגיל שלי נקרעת מצחוק בצד. אין להם מושג. הנערים גם לא כעסו על רבנים שהגיעו מטעם עצמם וקראו לכולם לעזוב הביתה ובלקסיקון שלהם אין בכלל שום קונוטציה למילה ׳הסכם׳. אם נחלה סיכמו משהו עם הצבא כנראה זה מה שהיה צריך.
הם באו מעפולה ומשדרות, מפתח תקווה ומהקריות, טקטקו ופיצצו את האינסטוש בתמונות של ארץ ישראל. הם הלכו קילומטרים ברגל חדורי מוטיבציה ואמונה אמיתית ביכולת לשנות את המציאות. ויאללה הגיע כבר זמן ריפוי. אין שום סיבה לפקפק בטוהר כוונותיהם של אנשי נחלה או של הרבנים שהיו במקום. אף אחד שם לא חיפש לריב עם שוטרים ולנצח מערכות בכוח. ״דורשים התיישבות ממלכתית״ צעקו מכל הקירות המודעות של נחלה. כללי המשחק הדמוקרטיים ברורים לכולם, ארץ ישראל חשובה לכולם ואם באנו לאירוע שתנועת נחלה ארגנה נעשה מה שהם אומרים. הכי פשוט שיש.
ואם תשאלו אותי, משכבת הגיל הזו תבוא הישועה. שכבת הגיל הזו יכולה להרים פה מאבק ציבורי אדיר ונחוש שאף אחד לא יוכל לבלבל בקשקושי אלימות. מאבק ציבורי גאה ומלא הדר. מאבק שיכריע את עתיד יהודה ושומרון ומפה את עתיד המדינה כולה.
״אולי סבב השם זה, שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על העליונה בדרך הלמוד והרגילות, ולא תהיה שפלה, רגילה להיות בבית עבדים״ (האבן עזרא).
