השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

יהדות עכשיו

הרבה מעבר למשבר אישי

17 שנים לגירוש • החיים בגוש קטיף, אוסלו, פציעה קשה, נס גדול, שבר עמוק וקהילת נצרים שפורחת בעיר אריאל. "כשחזון בניין ירושלים נחלש – בניין שאר הארץ נחלש גם הוא" • שיחה מיוחדת עם איציק ואזנה

גוש קטיף

גוש קטיף זה הוויית חיים שלמה״, אומר לי בתחילת הריאיון עמו, איציק ואזנה, ופתאום אני תופס שיש פה דור שמעולם לא היה בגוש קטיף ולא חווה אותו, כמו שאני לא חוויתי את ימית.
״זה אזור יפיפה, על חוף הים שבמשך השנים, מעל 30, התיישבו בו אנשים מכל חלקי הארץ. תושבי הגוש פיתחו בו חקלאות מהמתקדמות בארץ וזה מה שמאוד אפיין את המקום, החיבור לקרקע. חיו בו הרבה מאוד אנשים שהם דור שני ושלישי לחקלאים, בעיקר מאזור הנגב ועיירות הדרום, יחד עם מתיישבים מכל חלקי הארץ. החיים בגוש התהוו סביב החקלאות יחד עם נוכחות חזקה של תורה, מוסדות תורה, לומדי תורה, רבנים, מכון מחקר תורני, ישיבות״, מספר יצחק.
איציק ואזנה נולד ברמלה מעט אחרי מלחמת ששת-הימים, גדל באירן במסגרת יציאת הוריו לשליחות ובעיקר בעיר רחובות, שם למד רוב שנות היסודי והתיכון, ישיבת הדרום. בהמשך למד מספר שנים בישיבת מרכז הרב ואת השירות הצבאי עשה בחיל התותחנים. כחצי שנה אחרי נישואיו עם אתי עבר הזוג הצעיר מהר גילה שליד ירושלים לעצמונה שבגוש קטיף, שם למד בבית המדרש 'דרך אי"ה'.
לאחר מכן עברה משפחת ואזנה לישוב נצרים, שאך זה הוקם מחדש אחרי התפרקות הקיבוץ שהיה במקום קודם לכן. ״השתלבנו בתוך העשייה ההתיישבותית״, הוא מספר. ״היה לי משק חקלאי של ירקות אורגניים ועסקתי גם בפעילות ציבורית – מילאתי כל מיני תפקידים בישוב; הייתי חבר מזכירות, בתקופה מסוימת גם יו״ר מזכירות ובתקופת הגירוש הייתי דובר היישוב״. בהמשך למד ולימד בישיבת ההסדר בשדרות, ומאוחר יותר מונה לר"מ בישיבה התיכונית צביה אשקלון.

שיט באגם גוש קטיף

שיט באגם גוש קטיף

צילום: מרכז קטיף

צילום: מרכז קטיף

אוסלו שינה את המציאות בן לילה
מה זה אומר לנסוע לעבוד באשקלון? או שזה מתחלק לתקופה של לפני אוסלו ואחרי אוסלו?
״בדיוק. באשקלון לימדתי כשאוסלו היה עובדה מוגמרת. כשאנחנו הגענו לגוש זה היה בשלהי האינתיפאדה הראשונה ואוסלו טרם התחיל. עד הסכמי אוסלו הנסיעה בכל הכבישים היתה די חופשית למרות שכבר היתה אינתיפאדה ולמרות שהמצב כבר השתנה. במקרה שהיתה איזו זריקת אבנים שלא זכתה לתגובה היה מיד קול מחאה, היתה דרישה מהמפקדים לפעול, ולפעמים היו מקרים שאזרחים יצאו לתפוס את הילד שזרק את האבנים. זה היה סדר הגודל, אבן פה ואבן שם, פעמים שגם קצת יותר מזה אבל תחושה שהאינתיפאדה דועכת וההתיישבות נמשכת״.
״אוסלו שינה את זה בין לילה. ביום שהסכמי אוסלו החלו להיות מיושמים בשטח, באותו יום״, מדגיש יצחק, ״תושב הישוב נפצע באורח קל-בינוני בפיגוע ירי מרכב חולף, זה סימן לנו לאן הדברים הולכים. היו הרבה אשליות מסביב, אבל אנחנו אנשי השטח, מעבר לאידאולוגיה ולערך יישוב הארץ שלנו, ידענו שהדברים תלושים מן המציאות, הניסיון לעצב אותה על פי תאוריות שאין להן שום אחיזה למה שקורה בשטח. מהר מאוד התברר עד כמה זה חמור. בתקופה הזאת החלו התקפות טרור מסוג אחר לגמרי – ׳איכותיות׳, קטלניות, ובנוסף, התדירות שלהן גברה. צה״ל יצא מרוב השטח ונצמד לישובים ולצירי התנועה, כך שעד לציר התנועה מחבלים יכלו לגשת כמעט באין מפריע״.
כשהחלו התקפות הטרור להתגבר כמו שמספר ואזנה, אחד הפתרונות שצה״ל סיפק היה ליווי לתושבים, וכך כל כניסה ויציאה מהישוב נזקקה לליווי צבאי שהאריך מאוד את משך הנסיעה. ״הפתרון הזה הקשה על השגרה ביום-יום ומאוד אתגר את הישוב להמשיך להתפתח, לקלוט משפחות ולבנות״. הרב יצחק מספר שלמרות הקושי הגדול, באותה היישוב נצרים הכפיל ואף שילש את עצמו, ״במאמצים גדולים ובנחישות גדולה״.
״במציאות של ליווים לא ידעת מתי תצא, מתי תגיע בדיוק והדרך הכפילה את עצמה בגלל שעשינו איגוף. זאת היתה התמודדות מאוד לא פשוטה. זה מה שהיה בשנה הראשונה עם ההתגברות של פיגועי הטרור והליוויים״.
אתה לימדת בישיבה אמנם, אבל היו מקרים בהם נאלצת להסביר מדוע אתה מאחר?
״השתדלנו כמה שאפשר למעט בדברים האלה. מי שלא קיבל בהבנה אלה התלמידים שהצטערו בכל פעם שאיחרתי״, הוא צוחק. ״אני הייתי במצב טוב, ראש הישיבה בה לימדתי היה תושב כפר דרום והבין את המורכבות, אבל לפעמים זה באמת יצר מצבים מסובכים״. על המצבים המסובכים מספר איציק: ״בתחילת האינתיפאדה השניה היינו שבועיים נצורים ממש. יציאות היו רק במסוקים, פעם ביום. אז יצאתי וישנתי מחוץ לבית״.
כך היתה ההתנהלות עד לגירוש?
״נסיעות עם ליוויים כן. היו שיפורים פה ושם אבל זו היתה המציאות. צה״ל השקיע בזה המון ואף על פי כן זה יצר סרבול. היו הרבה בלת״מים״.
היה פיצוץ חזק מאוד
איציק הוא אב לתשעה וסב לשמונה. הוא היה חלק מהקמת הגרעין התורני באריאל, ועד לאחרונה ובמשך רוב הזמן ניהל בתי מדרש לסטודנטים באוניברסיטה בעיר – ״עוז רואי״ ו״נצר אריאל״. עם השנים החל איציק לספר את הסיפור של הגוש והתובנות האישיות שלו בקרב ארגונים חברתיים, מכינות, סטודנטים וישיבות.
בתאריך ט׳ בניסן ה׳תשנ״ה 1995, נפצע איציק בפיגוע ומצבו הוגדר קשה. יחד עם רעייתו ברכב המשפחתי נסעו גם שני ילדיהם הקטנים, אחת מהם, תינוקת בת פחות מחודש. היה זה תחילת עידן פיגועי ההתאבדות. באותו יום אירע הפיגוע הקשה בכפר דרום בו נרצחו שבעה חיילים ואזרחית אחת, ונפצעו 30 נוספים. באותן שעות התקבלה התראה על פיגוע נוסף וכל הכוחות היו דרוכים מאוד. בסופו של דבר לאחר שחסמו את כל כניסות הצדדיות לכביש, אישרו לשיירה את הנסיעה. "איכשהו מכונית אחת הצליחה להשתחל פנימה, נכנסה לתוך השיירה והתנגשה איתי חזיתית. היה פיצוץ חזק מאוד". 

"בדיעבד, במהלך מבצע 'חומת מגן' מצאו חומרי מודיעין ושם הופיע דוח של המחבל שהוביל את הפיגוע. הוא אמר שהיו 150 ק"ג חומרי נפץ עם פצצות מרגמה, דברים איכותיים שאז היו קשים להשגה במטרה לפוצץ אוטובוס של ילדים שחוזרים מבית ספר. יצחק אומר כי  אנשים שבאו לטפל בו ושמעו ממנו שהיתה מכונית לא האמינו לו  כי בשטח לא ראו כלום, המכונית עפה לכל עבר.״ 

יצחק נפצע באורח קשה ונפגע בכלי דם באזור הכתף והצוואר. בסופו של דבר, הוא הוטס לטיפול בבית חולים, אולם הוא נותר נכה בידו ואיבד עין. רעייתו ספגה כמה רסיסים, פציעה קלה ביותר והילדים לא נפגעו. "אני שמח שיצאנו בחיים. זה נס גדול מאוד שאנחנו מציינים כל שנה עם מסיבת הודיה גדולה". 

סיפור פינוי של ואזנה לבית החולים מרגש במיוחד: "מסוק מנהלתי של חיל האוויר שעבר באזור זיהה את האירוע, צוות של שלושה אנשים. הם זיהו את האירוע, יצרו קשר עם הכוחות ושאלו מה קורה למטה. אמרו להם שיש שני פצועים קשה, שוטר מג"ב ואני. צוות המסוק לא קיבל אישור מהמפקדה לנחות בגלל נוהלים, בגלל שהמסוק אינו מסוק רפואי ובגלל שהדלק שלהם היה קרוב לקו האדום. ובכל זאת, הם שמעו את הזעקות מלמטה, הבינו כמה חמור האירוע והחליטו לנחות בשטח. אנשי הצוות קיפלו את הכיסאות, ויחד עם ציוד רפואי עלו ד"ר סודי נמיר מגוש קטיף והפרמדיק מושון ועקנין מיד מרדכי".

למרות שאנשי המסוק פעלו בניגוד להוראות, לאחר האירוע ציינו את הצוות לשבח על תושייתם ועל כך שהפעילו שיקול דעת נכון. "אחרי הרבה שנים של ניסיונות ומכתבים חוזרים הצלחתי ליצור קשר עם אחד מהם, גיא צוקרמן. היה מאוד מרגש כשהוא בא להשתתף איתנו במסיבת הודיה".

מרכז מסחרי נוה דקלים

מרכז מסחרי נוה דקלים

מתקני שעשועים בנוה דקלים

מתקני שעשועים בנוה דקלים

ברמה האישית – מה היה קשה יותר, הפציעה או הגירוש?
"הגירוש. בפציעה יש נפילה, התמודדות, שיקום, התאוששות – ואתה יודע שאתה חוזר הביתה, יש לך קרקע יציבה לעמוד עליה. אני לא מקל בזה חלילה, אבל בסוף אתה שייך למקום. לאחר הפציעה, הרחבנו את הבית, את המשפחה, בנינו משק. התבססנו. הישוב זה חלק מהזהות שלנו. הגירוש שהגיע עשר שנים מאוחר יותר היה מכה שערערה את הקרקע היציבה עליה עמדנו".
"אני זוכר שחודש בערך חודש אחרי הגירוש הגעתי לאשקלון לטפל ברכב. הפקידה שאלה את הכתובת שלנו, זאת היתה הפעם הראשונה מאז הגירוש שנשאלתי מה הכתובת שלי. שתקתי. מה אני אומר לה? היינו במגורים זמניים בקרני שומרון, פנימיות של ישיבת ההסדר". שנה אחרי הגירוש צירפה משפחת ואזנה לשם המשפחה את השם נצרים. "בתעודת הזהות שלנו כתוב בשם המשפחה 'ואזנה-נצרים'".
"הרבה מעבר למשבר האישי, אומר ואזנה, הגירוש היה רעידת אדמה אמיתית, הכרזת מלחמה של המדינה על אזרחים תמימים ומסורים. בהחלט היה שבר גדול מאוד. בעל כורחנו היינו חלק מהבעיה, אבל מהרגע הראשון החלטנו להיות חלק מהפתרון, חיפשנו כיצד לתרום את חלקנו הקטן לשינוי הכיוון".
אריאל נתן לנו מוטיבציה
לפני הגירוש, בדיונים שנערכו בקרב תושבי נצרים לגבי ההמשך, לא רק כפתרון מגורים אלא גם כמשימה – היתה מחלוקת, ובנקודה הזאת התפצל היישוב לשתי קבוצות. קבוצה גדולה מקרב תושבי נצרים חזרה לנגב והקימה את 'בני נצרים' וכל ההתיישבות החדשה בחלוצה. הקבוצה השניה הגיעה לאריאל.
"היינו הישוב האחרון שפונה ועד יומיים-שלושה לפני הגירוש לא ידענו להיכן אנחנו יורדים, המדינה לא מצאה פתרון ואנחנו לא יצרנו קשר עם הרשויות. אנשי המכללה באריאל יצרו איתנו קשר, ובעקבות הצעה של שני אנשי סגל הוחלט להקצות לנו שטח לקרוואנים. תחילה הקימו לנו אוהלי ענק לחדר אוכל ולבית כנסת ובמשך חודשיים התמקמנו שם בקרוואנים. באופן נחוש החלטנו לא להיתקע שם הרבה זמן כי זה לא בריא, אז יחד עם הכאב שהיה, השינוי וההתארגנות, היתה התעסקות רצינית כיצד יש לנהוג הלאה" .

שלט הכניסה לנצרים

שלט הכניסה לנצרים

הרסיס שהוצא מגבו של ואזנה

הרסיס שהוצא מגבו של ואזנה

אחת האפשרויות הגיעה מרון נחמן ז"ל, ראש העיר אריאל דאז: "הוא הציע לנו להתיישב בעיר, להשתלב בה. כל תקופת המאבק היתה תחושה חזקה אצל כולם שנושא ההתנתקות הוא לא רק התנתקות משטח אלא התנתקות – נתק שקיים בתוכנו, בעם. אין פתרון בלחיצת כפתור אבל לפחות להיות חלק מזה והקבוצה שלנו החליטה להישאר באריאל שקיבלה אותנו כל כך יפה.
"תוך כדי המאמצים שלנו להתיישב באריאל, שמענו שאריאל שרון הבטיח לאמריקאים שמפוני הגוש לא ייושבו ביהודה ושומרון. זה הוסיף לנו מוטיבציה. שמירת עקרון ההתיישבות".
עברו 17 שנים מאז ימי הגירוש, מאז חרב על תושבי הגוש עולמם. הצלחתם להתאושש? השארת את מה שהיה מאחוריך?
״אני מדבר בשם עצמי. לי אף פעם לא היתה דילמה אם להיות עם המדינה או לא, זה לא משהו בר ניתוק. זה שזה כואב, מחלה ממארת מבחינה רוחנית, תרבותית, מדינית – זה לא משהו של אחרים, זה משהו שאנחנו חלק ממנו. שוב, זה חלק מהכוח המניע לרצות להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. התחושה שליוותה אותי היתה שיש לנו מסר, אמירה. גוש קטיף לא נקברה בחולות, פיזית כן, אבל אנחנו באמצע הדרך, לא בסופה. הדרך עוד ארוכה״.
״מדינת ישראל עברה אירועים מאז. גלי ההדף של ההתנקות מורגשים לדעתי היטב בפוליטיקה, בתרבות, בצבא. בכל תחום. ההתנתקות הובילה אנשים ללקיחת אחריות בכל מיני מישורים. כמות הארגונים הלאומיים שצמחו לאחריה וצמיחת הגרעינים התורניים. היו גם לפני אבל לא בהיקפים ובפריסה הארצית שיש היום. כמובן שהיתה גם תגובת נגד מהצד השני, מלחמות תרבותיות. הרבה יותר חלקים בעם ראו מה היתה התוצאה של ההתנתקות. מי שחשב שמדובר באיזה מהלך תמים שנועד להביא ביטחון ושלום קלט שמגיע בדיוק ההפך. מעבר לכך יש תנועה שלמה של אנשים שעשו מעבר משמאל לימין, הם קלטו שיש פה משהו הרבה יותר עמוק מהיכן יעבור הגבול. מלחמת הרעיונות הגדולה שיש היום החלה באוסלו והתחדדה בהתנתקות״, טוען ואזנה.
אנחנו בשלהי תשעת הימים שבסופם נציין את יום האבל הלאומי שלנו. מאז הגירוש יש תחושה אחרת בימים האלה?
״ההתנתקות היתה מיועדת להתרחש כמה שבועות קודם. ברגע האחרון שרון החליט לדחות את ביצוע התכנית והיא נפלה יום אחרי תשעה באב. אף אחד לא טרח להסתכל בלוח השנה העברי. את ימית אגב פינו ביום השואה. אם מישהו יגיד בעוד אלף שנה שהתכנית בוצעה בתשעה באב, יענו לו שזאת אגדה. אלה שני אירועים מסוג שונה, אנחנו לא בגלות ולא בחורבן כולל. צריך להבין, כשחזון בניין ירושלים נחלש – גם בניין שאר הארץ נחלש״.

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…