אחד הפסוקים הראשונים שלמדתי בעל פה בתור ילד דתי הוא "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" כסגולה קלה להינצל מכלבים בכלל, ומבמבה הכלבה החמודה והקטנה של השכנים בפרט. (כמובן אחרי "שמע ישראל" למקרה שאצטרך להשלים את הפסוק בבית היתומים של הגויים כדי שהיהודי שבא למצוא אותי יזהה שגם אני יהודי).
נער הייתי גם זקנתי, והיום למרבה הפלא גם לי יש כלבה. זה כמובן לא מונע ממני לשים את הקלפים על השולחן ולשטוח את כל הסיבות החשובות והמשמעותיות שבגללן דתיים מפחדים מכלבים. אם בשלב הזה אתם קופצים ואומרים "אבל מה, זה לא נכון! אני דתי ואני מאוד אוהב את רקסי שלי, בטח ובטח שלא מפחד ממנו", כדאי מאוד שתתחילו לפשפש במעשים שלכם ולהבין במה בדיוק אתם לא דתיים, כי כאמור דתיים מפחדים (או לפחות ממש לא מבסוטים) מכלבים. הינה כל הסיבות:
1. כלב זו חיה טמאה
כאילו ברור, מילא הייתם מכניסים עז הביתה. עז זו חיה כשרה. אבל כלב? זו חיה טמאה! לא סתם ההלכה בפירוש אוסרת לגדל כלב בתוך הבית. עכשיו ודאי תתחכמו ותגידו עם הקול הבכייני הזה שלכם "אבל במקורותינו כתוב רק שאסור לגדל ׳כלב רע׳, לא כתוב סתם ׳כלב׳". ואנחנו נגיד "אם הוא לא רע, אז ממילא הוא לא כלב". זה כנראה קשור גם לזה שאסור לאכול את הכלבים כי הם חיה טמאה, אבל לא ניכנס לזה.
2. יודעים למי עוד היו כלבים?
נכון הנושא קצת רגיש, אבל רק נגיד שבמובן הזה הדתיים, בהיותם שומרי המסורת של היהדות, נושאים בעצם את הפחד הקמאי מהכלבים של הפריץ האכזר, הצורר התורן, וכן נו, הינה אמרנו את זה, גם של הנאצים ימ"ש.
3. מותר האדם
אוקיי, אנחנו מאמינים שיש לנו תפקיד בעולם הזה, נכון? אנחנו מאמינים בסדר הטבעי והברור של חטיבת דצח"מ – דומם, צומח, חי, מדבר, וכמובן מעל כולם – ישראל. כל אותם סוגים שפחותים מאיתנו (לא בקטע גזעני) נועדו לשרת אותנו. אז שאנחנו נגדל כלב בבית? נטפל בו? נאסוף את הגללים שלו? על מה ולמה? העולם מטרתו לשרת אותנו, לא אנחנו מטרתנו לשרת את העולם. בסדר?
4. תגידו, למי בכלל יש זמן לכלב?
ועכשיו אולי אחד הסעיפים הכי חשובים: יודעים למה אנשים שאינם יר"ש מחזיקים כלב? למה כל רווקה תל אביבית מחזיקה לפחות שבעה חתולים? כי הם לא עסוקים בדברים חשובים. וכשאנחנו אומרים דברים חשובים, אנחנו מתכוונים בין השאר גם לגידול ילדים. למשפחה חילונית ממוצעת יש שני ילדים וכלב, למשפחה ממוצעת מאנ"ש יש שבעה ילדים. איפה בדיוק הם ישימו כלב???
5. ולכל בני ישראל לא ייחרץ כלב לשונו
בואו נחזור רגע להתחלה: אם צריך הבטחה ניסית כדי שזה לא יקרה, כזו שגם תשמש סגולה ברבות הימים ותציל אותי מבמבה, אתם מבינים מה ברירת המחדל, נכון? זה המקום להזכיר אגב את הבדיחה היפהפייה של דרויאנוב, שכמובן מוכיחה גם היא את הטענה שלנו:
כמה חסידים תפסו את אחד המגידים ואמרו לו, "וואלק אנחנו עומדים להרביץ לך. אבל בגלל ששמענו שאתה יודע למשול משלים, ספר משל יפה ולא נרביץ לך. בתנאי שלא תסיים אותו בפסוק".
פתח המגיד ואמר:
משל לרב שיצא עם תלמידיו לשוח בשדה. אמר הרב לתלמידים (שהיו דתיים כמובן, א.ס): "בניי, אם תראו כלבים באים עליהם, לא תגורו מפניהם; תאמרו את הפסוק ׳ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו׳, ותדבק לשונם לחיכם". איך שהוא מסיים להגיד את זה הגיעו כמה כלבים. מה עשה הרב? ברח כמובן (הוא פחד כי הוא היה דתי, א.ס). לאחר שיצאו מכלל סכנה ועמדו לפוש, אמרו התלמידים לרב: "רבי, מה ראית לברוח? מה עם הפסוק שלימדת אותנו?" ענה להם הרב: "בניי, יפה אתם שואלים, אבל מה אעשה והכלבים עזי נפש ואין הם מניחים לאמר את הפסוק?"…
