בפרשתנו, פרשת ויחי, אחי יוסף פונים אל יוסף ואומרים לו: ״ויראו אחי-יוסף, כי-מת אביהם, ויאמרו, לו ישטמנו יוסף; והשב ישיב, לנו, את כל-הרעה, אשר גמלנו אתו. ויצוו, אל-יוסף לאמר. אביך צוה, לפני מותו לאמר. כה-תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי-רעה גמלוך, ועתה שא נא, לפשע עבדי א-לקי אביך ויבך יוסף, בדברם אֵלָיו. וַיֹּאמֶר אלהם יוסף, אל-תיראו: כי התחת אֱ-לקים, אני. ואתם, חשבתם עלי רעה; א-ֱלקים, חשבה לטבה, למען עשה כיום הזה, להחית עם-רב. ועתה, אל-תיראו-אנכי אכלכל אתכם, ואת-טפכם וינחם אותם, וידבר על-לבם". (בראשית פרק נ, ט"ו-כ"א).
אחי יוסף מפחדים מתגובת יוסף כלפיהם לאחר שיעקב אביהם נפטר. יוסף מפתיע אותם עם אמירה חינוכי, אמונית: ״אתם חשבתם לרעה וא-לוקים חשבה לטובה …. להחיות עם רב״.
יוסף יכול היה בנקל להתנכל לאחיו ולהתנקם בהם על מעשיהם, אך בעוצמה אישיותיות ובהתרוממות לגודל השעה, הוא מנתח נכוחה את מעשיהם , ויחד עם זאת מסוגל לראות באותו המעשה גם צד חיובי אלוקי למען המשך הקיום לדורות.
יוסף מבין את גודל השעה ואת גודל התפקיד שהוא נמצא בו ומחליט לקחת אחריות על המשך קיום המשפחה – ״ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם״ ולא זו בלבד אלא הוא גם מנחם אותם ומשכנע אותם בטובת מעשיו ״וינחם אותם וידבר על לבם״.
לפני קצת יותר משבוע נפטר הרב חיים דרוקמן זצ״ל. זכיתי ללמוד אצלו בישיבת אור עציון מספר שנים. אני זוכר את הרב דרוקמן אומר לא פעם ״אנחנו לוקחים אחריות על עם ישראל״. גדולת הרב דרוקמן בין השאר הייתה שלא העמיק בבעיות, שלא התייחס לקשיים, דלא התרגש מהאשמות. הוא ראה את הצורך של לקיחת אחריות ודאגה לעם ישראל למרות הבעיות, הקשיים וההאשמות, וזה מה שהנחה אותו כל חייו. אנו אחראיים לגורלנו ואנו גם לוקחים אחריות על האחר.
גם בחיים הזוגיים שני בני הזוג חייבים לקחת אחריות על בניין הבית המשותף ועל המשפחה. אין אפשרות להאשים את האחר/ת, לברוח מאחריות, להיעלם או להתעלם, אלא יש צורך לעמוד יחדיו לקבל החלטות, לפעול במשותף ולנהל את הזוגיות ואת הבית מתוך אחריות האחד לשני ולילדים.
אם כך יפעלו שני בני הזוג, הרי שבעז״ה הם יזכו לראות כמו יוסף הצדיק גם בני שילשים של ילדיהם (= חימשים) בשמחה ובזוגיות בריאה ואוהבת.
