אומנם מדור אוכל, אבל מותר לפעמים לגוון ולפתוח בדמיון מודרך קטן. קחו אוויר, וחשבו על המילים: ׳מסעדת שף הררית׳. אל תמנעו מהדמיון שלכם להשתולל – מסעדה עם דק מעץ, מלצריות צעירות ומלאות אנרגיה, בשרים שניכר עליהם שנִצְלו במעשנה זמן רב. אתם יכולים גם להוסיף מהדמיון שלכם, אתם רואים שם יין משובח? אתם צופים דווקא בכוס בירה מזיעה ומפנקת? אתם לא טועים. כותב שורות אלה לא חזק בדמיון, ועדיין, כל הדמיונות שלכם עמדו מול עיניו, בתוך האנגר גדול שעבר רימייק וקיבל את השם המהם: ׳גופנה׳.
כמי שגדל בחבל הארץ בנימין, נדיר מאוד שאמצא את עצמי משתאה מהנוף הנשקף לעיניי באזור זה. מסעדת ׳גופנה׳ הצליחה להפתיע אותי. רעייתי, בני ואני נכנסים ליישוב שילה, ופונים לעבר שילה הקדומה. שם אנו מגיעים למתחם שנראה כמו אזור תעשייה, לא משהו מהסוג שחי עד שעות הלילה המאוחרות. אך האורות והקולות לא מטעים אותנו, ואנו מוצאים את דרכנו פנימה. המסעדה באמת נראית כמו מקום שהיה בעבר האנגר פשוט, אולי שימש איזה מחסן או מרכז לוגיסטי, אבל השף והבעלים של המקום הפך את המקום להצגה. מקומות הישיבה בחוץ עם כסאות ברזל מעוטרים בינות לשיבולים, חושפים לעינינו נוף עוצר נשימה. מקומות הישיבה בפנים עם שולחנות גדולים או זוגיים מונחים על רצפת אבן יפה. בר רחב ידיים עמוס משקאות ויינות מוצג לראווה לסועדים במקום, ומלצריות חינניות עוברות בין הסועדים ומספקות את רעבונם במנות מרהיבות.
התפריט לא מעסיק אותנו כי השף החייכן מסתובב בין הסועדים לכל אורך הערב, מפטפט עם העוברים והשבים – ואין לנו אלא לסמוך על המלצותיו. לא טעינו. כדורי בצק ממולאים בקרם כבד קריספיים וטעימים נחטפו תוך שניות משולחננו. הקרפצ׳יו סינטה הגיע עם טוסטונים, ועוד אורחת מפתיעה: גבינת פרמז׳ן. למבוהלים, הגבינה טבעונית. זה לא מונע ממנה להביא את הריח שלה במלוא הדרה. מפתיע ומרענן. יחד איתם אנחנו גם מקבלים לקס משובח על גבי חלה מעולה, שמגיע עם צלפים, זיתי קלמטה, וכמתבקש – נגיעות מיונז. כל המנות מצולחתות מדהים. הצלחות עצמן יפות וניכרת ההקפדה על הפרטים הקטנים.
המנה העיקרית שלנו מתחלקת לשניים: אסאדו שבושל לא פחות מ-17 שעות. כשאנחנו עוד לא התעוררנו ליום הארוך שחיכה לנו לפני שנגיע לשילה, הוא כבר התחיל להתכונן להגעתנו. הבישול הארוך הביאו לו מרקם מושלם. ליקקנו את האצבעות. החלק השני היה צוואר טלה, שהגיע אלינו כמו שאומרים as is. עם העצם. יש שיראו את זה כחיסרון, אבל בעיניי מדובר בחוויית משתמש מקסימלית.
לבסוף אנחנו מגיעים למנה האחרונה, הראויה לשמה. את הקרם ברולה נציין לחיוב, שכבה דקה אומנם, אך יציבה וטעימה מאוד, עם ביסקוויט בתחתיתה. וכך יצא שהגענו למומלצת שלנו: ׳דרך הבשמים׳ – מדובר בכוס מלאה עד תום בחומר לבן עם מיקס פירות ובסקוויטים, מוגש עם עלה יפהפה בקצהו. ובכן, מהו החומר הלבן הזה אתם תוהים לעצמכם? גם אנחנו תהינו, ועוד בסופה של ארוחה בשרית. כנראה שהשף שלנו שמר את המן מימי המדבר בצנצנת, ומסתבר שעדיין לא פג תוקפו. המרקם – בין גלידה לקצפת, והטעם – מתקתק. פשוט מושלם. המתכון הסודי נשאר שמור במערכת.
בסוף הערב השף, יהוידע נזרי, מתיישב לספר לנו קצת על חייו. הוא סבא צעיר, עם אנרגיות בלתי נגמרות. השף המפורסם הושפע מכל המטבחים שבהם הוא עבר – החל מהאשכנזי ביותר ועד המרוקאי והתימני – ואת כולם הוא מזג לתוך התפריט הרחב שממנו אכלנו ושבענו. הוא היה ממובילי המאבק של היישוב עמונה, שאליו הגיע במקרה, אך בזמן הפינוי הראשון היה עם משפחתו בחו״ל במסגרת שליחות של ׳הבית היהודי׳. גם מהודו הוא הביא איתו לתוך המסעדה, כמו גם מהמאבק על ארצנו היפה, וכל זה – משמש לטובתו.
בקיצור: מסעדה צבעונית ומעניינת, רוויית ניסיונות, טעמים מוצלחים והרבה חיות. שווה כל דקה של נסיעה. ■
