ברכתו של משה רבנו לקראת הפרידה מבני ישראל מתבטאת בשתי המילים: "חזקו ואמצו", בלשון רבים, אך מיד בהמשך הפסוק עובר משה לדבר בלשון יחיד "וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ". האלשיך הקדוש פרש שינוי זה כך: "אמר מה שתצטרכו להתחזק ולהתאמץ בל תיראו ואל תערצו… הוא בהיותכם בלתי בעלי אחדות ומתייחסים לרבים, כי על כן אמרתי בלשון רבים 'חזקו' אך אם תתאחדו אינכם צריכים דבר 'כי ה' א-לקיך עמך…' ומורא לא תעבור עליכם, כי הלא ה' א-לקיך עמך לא ירפך מלהיות לך רפיון, וכל שכן מורא ותשות כוח, ולא יעזבך מהיות עמך להמיתם על ידיך".
החלוקה ברורה: ברגע שאנו מפורדים ונמצאים במצב של רבים (תרתי משמע…) אזי יש סכנה של פחד מהגויים מכיוון שאיננו אגודה אחת, כבר אין בכוחנו להתמודד עם הסכנות, אך ברגע שאנו כאיש אחד בלב אחד אזי אין כבר צורך בחיזוק של "חזקו ואמצו", 'אינכם צריכים דבר', המצב מיד משתנה ל-"ה' אֱ-לקיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ".
ברכתו של משה "חזקו ואמצו" מגלה את סוד הצלחתו של עם ישראל. כדי שנוכל להיות בגדר של יחידה אחת 'וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ' ולא נהיה בבחינת רבים מפורדים. זה כוחה של אחדות בעם ישראל. כאשר אנו באים בשם ה', אנו מאוחדים סביב האידיאל הגדול של כניסה לארץ ועבודת ה' ממילא הקב"ה משנה את כל המציאות ולא נצטרך להתייסר יסורים מיותרים ואם חלילה וחס אנו מפורדים, הקב"ה מגלגל את המציאות כך כדי שנהפוך להיות מאוחדים וחזקים. 'אך אם תתאחדו אינכם צריכים דבר'.
במדרש מובא משל לכך: משל למה הדבר דומה לאגודה של קנים, ברגע שהקנים מחוברים אינם ניתנים לשבירה אך ברגע שהקנים מפורדים בקלות אפשר לשבור אותם.
דווקא לקראת סיום התורה, בסופו של תהליך ארוך ומייגע, לקראת פרידתו של משה רבנו מאתנו, לקראת האתגרים שעוד נכונו לנו בכיבוש הארץ ובישובה, מצווה התורה אותנו על האחדות והחיבור, כי הם הכוח המעמיד את בני ישראל בארץ ישראל.
נראה שברכת "חזקו ואמצו", בשבת האחרונה של השנה, היא אתגר גדול בשבילנו, כיצד למרות שיש חילוקי דעות בינינו נתחזק ונתאמץ שלא יהיו חילוקי לבבות. ■
