רבי דוד בן חסין ז"ל, מגדולי המשוררים ופייטני יהדות מרוקו שורר פיוט ארוך בשם 'נחלי דמעה' על פטירתם של נדב ואביהוא. יש שנהגו לאומרו בזמן הוצאת ס"ת ביום הכיפורים.
עֵת נַחֲלֵי דִּמְעָה מֵעֵינַי יוֹרְדִים | עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים | לְמַעַן שִׁמְךָ אֵל מוֹשִׁיב יְחִידִים | מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי וְגַם מִזֵּדִים | וְסָלַחְתָּ לָעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא.
הנסיון להבין את סוד פטירת צדיקים וקדושים היתה מאז ומתמיד אתגר קשה ומורכב, כפי שדבר זה בא לידי ביטוי בבית הראשון של הפיוט וביתר 19 הבתים.
הצער הגדול [נחלי דמעה] ומצד שני להתרומם ולהבין שמדובר במסירות נפש ובקידוש ה' [למען שמך…] חוסר ההבנה למה? [מנסתרות] וההבנה שיש יד אלוקית נעלמה המכוונת והמדוייקת [וסלחת לעוני…]
בפרשתנו אנו קוראים על ארוע השיא של חנוכת המשכן שבו ארע אסון גדול בפטירתם של שני בני אהרון, ומה היתה תגובת אביהם? 'וידום אהרון', מה רצתה התורה ללמדנו בדומיה זאת? המפרשים הציעו פרושים שונים לפשרה, במדרש ספרא מובא שמשה מנחם את אהרון בכך שהוא ידע בידיעה מוקדמת שהמשכן יתקדש בארוע קשה אך חשב שזה יהיה או במשה או באהרון וכעת מסתבר שילדי אהרון גדולים מהם.
גישתו של הספרא הינה שכלתנית ומנומקת, אם המשכן חייב להתקדש בפטירת צדיקים אז דע לך שבניך צדיקים ומסרו נפשם על בנייתו. אמנם הצער גדול אך יש כאן אידיאל ומסירות נפש למען דבר גדול שמקהה את הכאב ולכן תגובתו של אהרון היתה דומיה.
פירוש בכוון אחר לגמרי מתאר האברבנאל. אהרון היה בהלם בעת קבלת הבשורה המרה על מות שני בניו, הכחשה וחוסר רצון לקבל את הבשורה, לבו הפך כאבן, לא מבין אהרון את הסיטואציה עד כדי שנאלם דיבורו וכביטויו החריף של האברבנאל: 'לא נותרה בו נשמה'. אין מדובר כאן בהבנה שכלית אלא בתגובה רגשית של הכחשה והתעלמות ומכאן באה הדומיה.
שני הפרושים ההפוכים מבטאים את המורכבות והתגובה לאבל, מה שברור הוא שככל שמגביהים את כח האמונה, ההשגחה האלוקית וערך מסירות הנפש, כך מתרוממים ומתעלים. האבל גורם למנוף, עילוי וצמיחה, החיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי, יודעים יותר להעריך את החיים.
הרב קוק זצ"ל [אגרות הראי"ה ח"ה, עמ' שכט] ספד את הקדושים שנהרגו בפרעות תרפ"ב וכך אמר: 'חז"ל אמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופן ומניחן בבית גנזיו', אם יש בעולם אדם כשר, הרי אלה הקרבנות הקדושים המוטלים לעינינו… אבל שתי סיבות הן שלא נותנות לבכות על מתינו אלה. ראשית הצרה היא כל כך גדולה, האסון הוא כל כך נורא עד שהלב מתאבן ואי אפשר להוריד דמע. ושניה, אין בוכים על מיתת גבורים, הם מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה'.
לכאורה סתירה, מצד אחד הצרה היא כל כך גדול ומצד שני הם גיבורים, 'הם מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה'? אך לא, שני הצדדים נכונים, הצער מצד אחד והגודל מצד שני. אך תמיד נדע שהכל במכוון אלוקי המקדם אותנו לגאולה ולבנין הבית, והקב"ה סופר את הדמעות ולהכל יש משמעות. וכפי שכתב בהמשך הפייטן:
חַסְּדוֹ עַל יְרֵאָיו מֵעַל שָׁמַיִם | תָּמִים פָּעֳלוֹ צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. ■
