הרצון העז לחזור לשגרה, לחזור למוכר והרגיל, הינו רצון אנושי-טבעי שקיים בנו ובאנושות כולה. חיינו הם כקו ארוך עם נקודות זמן של הזדמנויות שונות. חלקם של הנקודות צפויות מראש, כגון ימי חג ומועד, שבתות, יום הולדת, יום נישואין וכד'. זמנים אלו מהווים לנו מעין תחנות בדרכנו- חיינו, אנו נעצרים ויש לנו כעת הזדמנות, לחשוב מה הלאה? מה לקחנו מהדרך שעד עתה, מה יש לשפר ולהתקדם.
יש גם בקו החיים שלנו נקודות בלתי צפויות, תחנות שבחלקן שמחות כחתונה, לידה או סתם הפתעה מאיזה דוד או דודה… אך יש גם תחנות קשות יותר של פיגוע, מלחמה, נפילה כלכלית, פיטורים מעבודה, מחלה, פטירה. גם תחנות אלו הם סוג של עצירה להתבוננות על המשך הדרך.
בפרשתנו אנו נפגשים עם תחנה מיוחדת בחיינו, תחנה משמחת במיוחד של לידה. אך תמוה מאוד שהתורה מצווה על יולדת דינים של טומאה ואף הבאת קורבן, הרי היולדת נמצאת כעת בחוויה רוחנית ורגשית מדהימה של הופעת חיים חדשה לעולם, מדוע עליה לנהוג דינים אלו ואף להביא קורבן?
למדתי מדברי ידיד יקר, איש חינוך מוכשר, הרב שמואל שפירא [ראש ישיבה באילת לשעבר] כך: 'בדרך כלל האדם – גם לאחר אירועים גדולים ומכוננים – חוזר לרגיל ולמוכר, מצד אחד, יש לאדם רצון גדול להתחדש, אולם מול רצון זה מושכת אותו הנוחות הגלומה במוכר וברגיל. בהתמודדות כזו נמצאת גם היולדת, שזכתה להיות שותפה בהתחדשות אדירה, בהולדת חיים חדשים, אולם בסופה נוח לה, כמו כל אדם, לחזור למוכר ולרגיל'. [טללי חינוך עמ' 72]
בגלל הרצון לחזור 'לשגרה', ישנה נטיה לוותר על עליית המדרגה שבתחנות המיוחדות של קו החיים שלנו, יש בנטיה זו החטאה להזדמנות, יש בה ויתור. לכן כל חסרון הוא מעין טומאה ולכן היולדת מצווה להקריב קרבן בכדי להתקרב מחדש, לקחת את גודל השעה ולהופיע אותה בעולם.
בימים אלו של מלחמה, חיילים מגוייסים, שבויים, אמהות וילדים מתמודדים, משפחות רבות עקורות מבתיהם, ה' ישמור… שמא יאמר האדם או העם: 'מתי נחזור לשגרה סוף סוף'? נראה שטעות תהיה אם נשקיע את כל כוחותינו בלחכות ל'חזרה לשגרה'. לא כדי לחזור לשגרה סובב הא-ל סיבוב קשה וכואב כמלחמת 'חרבות ברזל'. המציאות חייבת להשתנות! אנו חייבים להשתנות! ישנה מדרגת חיים אישיים וציבוריים שמונחת לפתחנו מאז שמחת תורה תשפ"ד, אסור לנו להחמיץ אותה. אסור לנו לחזור לשגרה, חייבים להתרומם למדרגת חיים חדשה, להופעת הנשמה החדשה בקרבנו ומקרבנו. ■
