01
בימים הללו, בין פורים לפסח, אנו מתחילים לנקות את הבית מחמץ. בצק הוא חומר גולמי ממנו אופים לחם. ישנן שתי אפשרויות להשתמש בבצק: האפשרות הראשונה היא לתת לבצק להתפיח ללא בקרה; עמדה פסיבית שגורמת ל"החמצה". אפשרות אחרת היא להיות בעמדה אקטיבית שמעמידה גבולות לאפייה לאחר שמונה עשרה דקות (גימטריה ח"י), ולהשתמש בבצק ל"מצה" – לחם מדויק וממוצֶה, לא פחות ולא יותר.
02
חז"ל ראו ב"חמץ" משל לאדם שמאפשר לדמיונות ולפחדים להתנפח ואזי "מחמיץ" את האיום שעומד מולו, נכנס להיסטריה מצד אחד או אדישות מצד שני. לעומת זאת, "מצה" זוהי הכנסת הדמיונות לבקרה שכלית, ואזי ראייה נכוחה של האיום באופן ממוצה, לא פחות ולא יותר.
03
מאז השביעי באוקטובר כוח הדמיון עובד שעות נוספות ומתנפח אצל אנשים מסוימים (לחלקם כהמשך מימי הקורונה או מימי הפגנות הסרבנים). הפמפום התקשורתי על "הנקמה האיומה והנוראה" של איראן גורם להם לא לצאת מהבית, וההפגנות של האנרכיסטים מעוררים אצלם פחדים על "סוף המדינה". מבט מבוקר יותר מבין שבמידה ולאיראן הייתה יכולת להזיק יותר ממה שכבר הזיקו – היא הייתה עושה זאת מזמן, וגם הפגנות השנאה של החמוצים מחמיצות בשנות אור את דעת הקהל. די לחיות בפחדים ובדמיונות; אנו נמשיך ללמוד תורה, להתגייס, לפעול בקור רוח ובפרופורציה למען המדינה הנפלאה שלנו. קוראים לזה בשפה יהודית לצאת לחירות.
04
בפרשת "תזריע" אנו לומדים על קרבן משונה: אשה יולדת, שלכאורה עשתה מעשה מופלא של הבאת חיים לעולם, צריכה להביא קרבן כפרה; מדוע? רבי שמעון בר יוחאי, בעל המבט הפנימי, מסביר: "בשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן" (נידה לא, ב). לעיתים, דווקא בעת בה אדם מביא חיים לעולם מתעוררות בו תחושות חרטה ושנאת החיים.
05
עמוק בליבו של האדם מצוי חשש כל העת שהחיים הם רעים. דתות כדוגמת הנוצרית הקתולית עוסקות רבות ב"חטא הקדום" – המציאות היא רעה במהותה ולכן עדיף להתנזר ולא להביא ילדים לעולם כה אומלל.
06
לאחר שבכל זאת החיים הופיעו, מתפתחת באופן תת הכרתי שנאה עצמית; "אני רע במהותי ולכן שונאים אותי בצדק". המחלה הזו פוגעת דווקא ב"יולדת" – באנשים ובעמים שמולידים טוב. לדוגמה, ישנם יהודים שרואים בעמם שלהם את המקור לרוע בעולם ומפתחים סוג של "אוטו-אנטישמיות" (חלקם אחראי על המשבר הנוכחי עם ארה"ב); דוגמה נוספת: ישראלים נאמנים שההשתוללות של האנרכיסטיים גרמה להם לשאול "מה אנו כציבור צריכים לתקן על מנת שהם לא ישנאו אותנו כל כך?" (שאלה אמיתית שקיבלתי שבוע שעבר).
07
על מחשבות מעין אלו צריך להביא קרבן כפרה. בוודאי שיש מה לתקן בעולם; בוודאי שיש מה לשפר במדינת ישראל ובחיינו האישיים; אבל העמדה הבסיסית היא אמון ואופטימיות בתפקידנו בעולם. מדינת ישראל עומדת כעת באחת משעותיה הקשות, אולם אין בנו רגע אחד של חרטה או ייאוש על לידתה וקיומה של המדינה – "האני אשביר ולא אוליד אמר ה'?" (ישעיהו סו, ט). ■
