01
סמלים הם דברים חשובים בחיים, בטח סמלי מדינה רשמיים. הסמל מרמז על המהות ועל התפקיד בעולם, קצת כמו המהות שהורים רוצים לצקת בילד כשהם נותנים לו את שמו.
כשהסתכלתי השנה על הסמל של צה"ל, הוא היה נראה לי כצריך דיוק, בטח בזמן מלחמה. נכון שהסמל של צה"ל נלקח בזמנו מארגון "ההגנה" שהיה הארגון הגדול וכמובן, שבן גוריון היה קשור אליו. אבל ארגון ה"הגנה" יכול היה להרשות לעצמו גם להילחם קצת וגם להידבר הרבה עם הבריטים, כי הוא לא היה צבא של מדינה, והיו מי שדאגו להילחם בבריטים מאצ"ל ומלח"י. הצבא שלנו, לעומת זאת, צבא הגנה לישראל, לא אמור לדבר עם האויב מלבד דרך קנה הרובה. זאת מהותו- הגנה ואם צריך גם התקפה. את הדיבורים וההסכמים המדיניים אמורים לשמור לדרג המדיני בלבד. לא ביקשתי לשנות את סמל צה"ל לסמלם של ארגון האצ"ל- ארץ ישראל השלימה עם נשק באמצעה- 'נלחם על כולה' ולא ביקשתי לשנות לסמל של לח"י- סמל שבועה- 'אם אשכחך ירושלים', למרות שהם ראויים באותה המידה שבה ראויה ההגנה, אבל לכל הפחות צריך להוריד את עלה הזית מהסמל. צה"ל ימשיך להלחם עם החרב בהגנה על מגן הדוד היהודי, בלי נסיונות להגיע לשלום. הצבא- תפקידו להילחם ולכסח את האוייב עד דק, לא לערבב את זה עם עניינים לא לו.
ואגב, אותו עניין בהחלט קשור גם לשאר גופי הבטחון של המדינה. אף אחד מהם לא אמור לדאוג להסכמי שלום או לשיח עם אויבים. תפקידם אחד- להגן על המולדת ועל העם היהודי.
02
כמה חשוב וגם לעיתים משתלם, להיות אדם הוגן וטוב. נציב שירות בתי הסוהר החדש, קובי יעקובי, לא עשה לעצמו אף פעם יחסי ציבור. שנים שהוא עובד במשטרה ומתקדם עקב בצד אגודל. הוא לא מאוד מוכר, אבל כל מי שפגש בו אי פעם מודה שהוא ישר והוגן. כשצריך הוא עצר אנשים ואזק ואפילו כלא, זה תפקידו. אבל הוא גם ידע לברר היטב שהוא עוצר את האדם הנכון ושהוא פועל על פי חוק וצדק. וכן, אפילו מול אנשי ימין הוא ידע להיות הוגן. הוא חסם הפגנות ואפילו עצר, אבל אף פעם לא עשה את זה מתוך שנאה, ולא תמצאו אצלו ביטויים כמו שהצליח להפיק מפיו ניסו שחם על אנשי הפגנות הימין בזמן גירוש גוש קטיף, למשל. אחרי שנים, כשמי באותם ימים חשב שזה יקרה, איתמר הפך לשר לבטחון לאומי והוא חיפש את האדם המקצועי, המדויק, הישר וההוגן לפקד על בתי הכלא בישראל, ובלי צורך ביחסי ציבור הוא מצא את יעקובי. תהיו טובים וישרים היום, אולי יום אחד אפילו תקבלו על זה הכרה רשמית.
03
כל כך הרבה לוויות ושבעה אחרי שבעה ובאמת שאין לי מושג מה לומר ולא לומר כשבאים לנחם. שלא תבינו לא נכון, ישבתי שבעה על אחותי שנהרגה בתאונת דרכים. אני מכירה את צער האובדן ואת הכאב המצמית, וגם את הדברים שהיו מקובלים מבחינתי שמנחמים בהם (מבחינתי, כמעט כל דבר הגיוני- מהנהון ראש וסמיילי בוכה ועד נאום חוצב להבות), כי אני יודעת שפשוט אין מה לומר, אבל עדיין היו דברים שאמרנו לעצמנו כבר בשבעה שלא היה במקום לומר. וזאת הבעיה, שכשם שפרצופינו שונים, הדברים שמנחמים אותנו והדברים שאמורים לנחם אבל מכעיסים או אפילו פוגעים, שונים. קראתי אנשים שונים שנעלבו מדברים שונים, וכשבאתי לנחם ומישהי סיפרה איך ניחמן אותה ושהיא התרגשה מהדברים ואני נחרדתי מאיך אדם מסוגל לנחם ככה מישהו אחר, כי אני הייתי נעלבת, הבנתי שזאת בעיה קשה. מה אומרים בשבעה? יכול להיות שגם בגלל זה חז"ל קבעו ששותקים עד שהאבל מדבר- אולי כדי שיהיה רגע לזהות איפה האבל נמצא ומה עדיף לומר או לא. האמת שלהבדיל גם בשבע ברכות אין לי מושג מה לומר, אבל שם לפחות את אף אחד זה מילא לא מעניין. הלוואי שננצח כבר בדרום ובצפון ונחזור בעיקר לשמחות. ■
