01
כאשר אני צריך למסור שיעור בפני יהודים רחוקים, שיודעים רק אנגלית, אני נזכר בתמיהה שהייתה לנו כילדים בצורך בלימוד השפה האנגלית, ובצורך בלימודי חול בכלל. האם משהו חסר בתורה עצמה, חלילה? אבל בבית הספר היסודי שבו למדתי, המורה לאנגלית הייתה גם רבנית, דמות של אצילות, ולכך הייתה משמעות רבה, הסבר ללא צורך במילים. זה בא אז לידי ביטוי אפילו בהספק בכל שיעור, שהיה גדול במיוחד. כשאני נעצר היום באמצע שיעור תורני כזה, כדי לחפש בזיכרוני את המילה המדויקת באנגלית, אני דווקא מרגיש כמה חבל שלא למדתי עוד קצת אנגלית… והיא, הרבנית אייזמן, אשת הרב איתן יבלח"א, המורה לאנגלית שהלכה לעולמה לאחרונה, אחרי ייסורים קשים, עוד הייתה אומרת: "אני לא רבנית, אני אשת הרב", מה שרק עשה אותה ליותר רבנית…
02
ומענין לענין: הרבנית שרה הרצוג הייתה גם רבנית רשמית, במלוא מובן המילה. אומרים שבתקופת חייו האחרונה של הרב הראשי יצחק הרצוג, כשהוא לא היה במיטבו, היא ניהלה ביד רמה את כל העניינים הטכניים של הרבנות הראשית. סיפרה לי הרבנית ד"ר איילה גליקסברג, תבלח"א, אשת הרב של גבעתיים, שכשבעלה, הרב יוסף גליקסברג שליט"א, התחיל לכהן כרב, יעצה לה הרבנית הרצוג: 'תציגי את עצמך בתור הרבנית, תקפידי על כך, כי זה יאפשר לך להשפיע הרבה יותר. חשוב שאשת הרב תהיה שותפה בעשיה הרבנית'.
בעיני, פסגת עבודת הקודש של רב ורבנית כזוג, מעבר לדמות ודוגמא אישית, מעבר ליכולת להיות בקשר עם כל בני ובנות הקהילה, היא ההכנה המשותפת של זוגות לקראת חופה. חשוב להדגיש את זה, משום שפגשתי זוגות רבים שסיפרו שזכו להכנה כזאת, כולל הלכתית, ובמיוחד זוגות שאינם שומרי מצוות[!…להוציא מטעות נפוצה], ומסתבר שסדרה כזאת הייתה משמעותית ביותר לכל ימיהם. אני חושש שרבנים מעריכים פחות מדי את יכולת ההשפעה שלהם בתחום הזה מכפי שהיא במציאות.
03
ועל רבנית אחרת, רישל קוטלר, אשת הרב שניאור קוטלר, ראש ישיבת לייקווד וחבר מועצת גדולי התורה של ארה"ב, סיפרה לי הרבנית רחל קנריק תבלח"א: 'הכרתי את הרבנית רישל קוטלר ופועלה, דרך מחותנים שלנו. היה להם בן עם לוקמיה, היא סייעה ויעצה להם, והוא החלים לחלוטין, אחרי תרומת מח עצם מאחיו, וזכה להקים משפחה לתפארת. הכרתי אישה גרושה שהרבנית סייעה לה לחתן את ילדיה. הכרתי מעשים רבים שלה, והיא הייתה דמות שכולה תורה וחסד. לעשייה הזאת היה רקע עמוק של מה שהיא עברה בחייה. בשנת תש"א (1941), בליטא, היא התארסה עם שניאור קוטלר, שהיה אז אחד העילויים הבולטים בישיבות אירופה. השואה הפרידה ביניהם. הוא הצליח להגיע לארץ, למד אצל סבו, ר' איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת "עץ חיים", ואצל הרב מבריסק, שהגיע אז לארץ. אחר כך הוא ירד לארה"ב, לשם הגיע אביו הגאון ר' אהרון קוטלר. רישל עברה בינתיים את אימי השואה והצליחה בסוף להגיע לשנחאי, ומשם לארה"ב. היא סיפרה שהן היו 3 בנות שעברו את הימים הקשים יחד וחיזקו האחת את השנייה באמונתן. באחת הפעמים שהסתתרו, סיפרה, הרעב והצמא הובילו אותן לדפוק על דלת של אחד הבתים לבקש מזון. להפתעתן הרעה היה זה בית שבו שכנה מפקדה של אנשי הגסטאפו, שהתפלאו לראות שם יהודיות חיות עדיין. הבית היה מוקף בכלבי טרף. הנאצים נתנו להן לשתות, ואמרו שלא יטרחו להרוג אותן כי ביציאתן מן הבית, הכלבים יעשו את זה טוב יותר. באורח פלא הכלבים עמדו מנגד ולא נגעו בהן לרעה.
היא הגיעה לארה"ב חולה קשה במחלת ריאות, והיה חשש גדול לחייה. נאלצו לנתחה ולהוציא לה ריאה. הרופאים אמרו שלא תוכל להביא ילדים לעולם, או מקסימום ילד אחד. חברים המליצו לרב שניאור לא להתחתן איתה במצב רפואי כזה. הוא שאל את אביו, ר' אהרון קוטלר, שאמר חד-משמעית שאסור להכאיב ליתומה, ובוודאי נכון שיתחתן איתה. אביו גם דאג לכל הטיפולים הרפואיים עבורה. הם התחתנו, והביאו 8 ילדים לעולם. היא האריכה ימים עוד כ33 שנים אחרי בעלה, עם ריאה אחת, מחוברת כל ימיה לחמצן, אישה חזקה ופעילה בצורה נדירה. אגב, כל שלושת הבנות האלו זכו להינשא לתלמידי חכמים מופלגים'. בישיבת ליקווד כינו אותה "אם הישיבה", על דאגתה האימהית לכל אחד מתלמידי הישיבה, והיא הייתה למעשה גם הרבנית שעמדה מאחורי רשת הכוללים והישיבות שהקים בעלה הדגול ברחבי ארה"ב.
בימינו, לצערנו, עם כל כך הרבה נופלים שהם אבות לילדים, צריך לשנן שוב את ענין הרגישות ליתומים. סיפרה הרבנית קנריק על עצמה, שכשהיא התחתנה, הם ערכו סעודת 'שבע ברכות', אבל מנין יהודים היה קשה להשיג בימים הללו. החתן, הרב אברהם, היה גם הוא ניצול שואה, יתום. הם לא העלו בדעתם לבקש מהשכן, רבי משה פיינשטיין, להשלים מנין, כי הם העריכו שיש לגדול הפוסקים דברים דחופים יותר לעשות. אבל ר' משה הגיע, ללא הזמנה, כדי להשלים מנין ל"שבע ברכות" לחתן יתום. היתום הזה היה אמנם כבר בוגר, אבל הורים שילוו אותו לחופה לא היו לו, וכלפי יתומים הייתה לר' משה מחויבות מיוחדת.
04
ועל עוד אחד מתלמידי ר' איסר זלמן מלצר: בשבוע שעבר עסקו לומדי הדף היומי בהלכות בית ספר ומלמדים. בין ההלכות הייתה השאלה הרגישה והקשה של מספר התלמידים המקסימלי בכיתה. הגמרא אומרת שהתקנה הייתה עד 25 תלמידים. אם יש 50 – צריך 2 מלמדים, 2 כיתות, וכן הלאה. ומה עושים כשיש 35 או 40? מעמידים עוזר הוראה, "ריש דוכנא" בלשון הגמרא. נזכרתי בביטוי הזה בשימושו של הרב אליהו גרוסברג, איש ישיבת "עץ חיים" הירושלמית, שלימד ב"נתיב מאיר". התקן של משרד החינוך חורג מהתקן ההלכתי של 25 תלמידים, ומגיע ל33 תלמידים ויותר, ואין תקציב לעוזר הוראה. מה עושים? ר' אליהו מצא לזה פתרון מקורי. את הבחור הכי למדן, מתקדם, תורני ומקובל, הוא היה ממנה ל"ריש דוכנא". הבחור הזה נדרש לעזור לאחרים, לתרגם את דברי הרב לשפת התלמידים, לנהל את הכיתה. בזמנו זה היה נראה לי גימיק חינוכי, עד שראיתי את הגמרא בבבא בתרא עם הגדרה הלכתית ברורה.
05
דוד גרינברג, יהודי שעוד שמע את גדולי החזנים באירופה לפני השואה, אמר לי: 'שמעתי חזנים בחיי, שמעתי את גדולי החזנים: רוזנבלט, קוסביצקי, סירוטה ועוד. תדע: הם היו קודם כל בעלי תפילה, מלאי נשמה. מי שמבקש רחמים על ישראל לא יכול שלא להרגיש בצרות ישראל באמת, ואי אפשר לזייף בזה'. ■
meirdorfman@gmail.com
