01
שמעתי בשם הרב אברהם ברניקר, ראש ישיבת "נצח ישראל" (נכדו של הרב ישראל זאב גוסטמן, בעל "קונטרסי שיעורים"): בחור מתלמידי חו"ל בישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות הגיע ללמוד בה בשנת תשל"ד. כשפרצה מלחמת יום כיפור, בחורי הישיבה הישראליים גויסו למלחמה, אבל מה יעשה בחור אמריקאי שהגיע לשנת לימודים ולא שירת בצבא? הוא החליט להתנדב בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים. בבית החולים הוא פגש מתנדב נוסף, זקן, ונתקשרה שיחה ביניהם. הזקן שאלו איפה הוא לומד ומה הוא לומד. ברגע של הפסקה ביקש הזקן מהבחור שילמד עמו יחד את הגמרא שהבחור לומד בישיבתו. הבחור השיב שלא יכול ללמוד עמו, מכיוון שאין לו כאן ספרים. הזקן הציע: 'אני אקריא את הגמרא ממה שאני זוכר, וכך נלמד. איזו מסכת אתה לומד? באיזה דף?', הבחור השיב, והזקן קרא את הגמרא, קרא את רש"י, את התוספות וכו' וכך למדו יחד. רק מאוחר יותר נודע לבחור שהזקן הזה הוא גאון ישראל הרב גוסטמן זצ"ל.
את הסיפור הזה שמעתי בשבת האחרונה בבית מדרשו של הרב גוסטמן, והמספר אמר לי שהעובדה שהרב גוסטמן ידע את הגמרא בע"פ ידועה לכל ואין בה כל חידוש, אבל הוא לא ידע על התנדבותו בבית החולים בזמן המלחמה. הדברים משלימים לסיפורים על התייחסותו של הרב גוסטמן לשעת מלחמה בארץ ולענייני הגיוס, שהבאתי כאן בעבר ממקורם.
02
סיפר לי הרב משה אליהו רוזנבאום, ר"מ בישיבת 'דרך עץ חיים': 'למדתי כבחור בישיבת "קול תורה" בירושלים. בעקבות ענין משפחתי נאלצתי לנדוד לישיבת "נר ישראל" בבלטימור, וזכיתי ללמוד שם אצל הרב רודרמן. למדתי ב"קול תורה" בזמן אלול, ובסוכות הגעתי לגרש"ז אויערבך, ראש הישיבה, והודעתי לו על עזיבתי. בזמן לימודיי בארה"ב היה ר' שלמה זלמן שולח לי מכתבי חיזוק, והתגלתה לי ביתר שאת אנושיותו הרבה. כשהתלבטתי במשהו, נהגתי לשלוח לו מכתב. עם כל עיסוקיו הרבים של ראש הישיבה ופוסק הדור, הוא תמיד היה מוצא זמן להשיב לי, וזה אף פעם לא היה מתעכב. תמיד באותו השבוע הוא היה שולח תשובה בגלויה. הוא היה שמרן, אבל מחשבתו הייתה מקורית, "מחוץ לקופסה", ישרה, בלי השפעות סביבתיות, ובלי לעשות חשבון לשום אדם, קבוצה או הלך מחשבתי'.
[להשלמת הדברים: סיפר לי יהושע מינץ, שהיה מנהל בית חולים ביקור חולים, שפעם בהתפעלותו מההספק הנדיר של מעשי החסד של הגרש"ז אויערבך, למרות חובותיו התורניים העצומים, הוא שאל את הגרש"ז ישירות כיצד הוא מוצא זמן לכל דבר, איך הוא מספיק, מה הסוד שלו. החלק שר' שלמה זלמן גילה לו מהסוד הוא – הסדר. אדם מסודר מוצא זמן לכל. והנה עוד אחת התשובות לתמהים על סודות החיבור של תלמיד חכם ירושלמי כר' שלמה זלמן, עם הישיבה הייקית "קול תורה" בזמנו… מ.ד.]
03
מאנשים רבים שמעתי, שהנהגותיו של הרב חיים יצחק חייקין, ראש ישיבת חכמי צרפת, שלמד בישיבת ה"חפץ חיים" בראדין בשבע שנות חייו האחרונות של הח"ח, הזכירו מאד את הנהגות רבו. בשבוע שעבר, בלכתי ברחובה של עיר, עבר מולי יהודי של צורה. נתתי לו שלום קל, שלא הכרתיו, והחזיר לי שלום. ואז סיפר לי שעלה בימים אלו מאקס-לה-בן שבצרפת, ושאלני כמה דברים בענייני התיישבות בארץ. השתדלתי לסייעו במה שיכולתי, ואחר שאלתיו אם הכיר את הרב חייקין מעיר זו, ואם כן – מהו שאומרים עליו שדמותו מזכירה את דמות רבו הח"ח? השיב שזכה ללמוד אצל הרב חייקין כמה שנים בישיבתו כבחור, ואחר כך שימש אצלו במשך עשרות שנים כמנהל התיכון, או משהו כזה. וכך סיפר, בין היתר:
'כשהיה רבנו חיים יצחק חייקין זצ"ל מתלבט באיזה ענין, ומתקשה להחליט, היה דופק על זרועו ואומר לעצמו: "מה היה עושה ה'חפץ חיים' במצב כזה? מה היה אומר על כך ה'חפץ חיים'?" ואז הוא היה מקבל החלטה…'
ועוד סיפר: 'פעם אחת ישבנו בחבורה ללמוד ספר משלי. עבר הרב חייקין לידינו ושאל: "מה לומדים?" – "מוסר", השבנו. הוא הלך כמה צעדים, חזר, התבונן, והנה לפנינו ספר משלי. 'מוסר?' הוא אמר, 'מעולם לא שמעתי שאנשים משתכרים מאכילת תפוחי אדמה, אע"פ ששמעתי שמייצרים וודקה מתפוחי אדמה. ספר משלי הוא הבסיס והמקור שממנו כתבו גדולי המוסר את ספריהם, אבל ללמוד אותו כמות שהוא – זה לא לימוד מוסר! זה לימוד תנ"ך'.
ובתיאור הבא הסביר לי העולה החדש, ר' משה לוי שמו, מה שהיה הרב חייקין עבור רבים מתלמידיו: 'הוא נפטר בצרפת בשנת תשנ"ג, והובא לקבורה בירושלים. הלווייתו יצאה מצרפת, אבל התלמידים לא הסתפקו בליווי המת בעירו או בארצו. יחד עמו הגיע ארצה מטוס ייחודי, מלא בתלמידיו, בלי כל התראה והכנה. לי לא היה דרכון, למשל, והסתפקו ברישיון הנהיגה שלי… המטוס יצא מצרפת להלוויה בארץ, למטרה זו בלבד, וחזר לצרפת בו ביום'. ■
meirdorfman@gmail.com
