01
כל מי שראה אותנו בישוב בימים האחרונים, איחל "מזל-טוב", הרבה מעבר למי שמעודכן בדרך כלל בארוע בת מצווה. זה מובן, כי היום אין לאף אחד זמן להיות מעודכן על ארוע בת מצווה, אבל כשחוסמים בשבילו שני רחובות בישוב כבר קל הרבה יותר לעקוב. החסימה הגיעה כי לחגיגה הגיעו הרבה מאוד שרים וח"כים ואיתמר בכללי מאויים – מה שיצר חסימות ובידוק קפדני בכניסה. אולם הארועים היה חדר האוכל החדש של האולפנה, אבל עם אוהל הבידוק והאבטחה הרבה, הוא היה נראה קצת כמו משרד בטחוני בכיר. באופן מפתיע כשעדכנו בקבוצות השונות של הישוב על סגירת הרחובות, התגובות ברובן היו מפרגנות; 'העיקר שיהיה בשמחות', 'הם עושים עבודת קודש וזה הזמן לפרגן' ועוד ועוד הודעות בסגנון הזה. ריגש אותי לדעת שככה השכנים מפרגנים, כי אף אחד לא אוהב כשחוסמים לו רחוב. ושוב, בפעם המי-יודע-כמה שמחתי שאנחנו גרים בישוב אוהב ומחזק ונמצא שם תמיד בשמחה ובצער.
גם ההזמנות לארוע נשלחו בכמויות גדולות, כשהחשש הוא לשכוח מישהו שאנחנו מחבבים. נראה לי שלא משנה מה עושים, תמיד שוכחים כמה מוזמנים ואחר כך כל כך לא נעים, שהם מוזמנים ראשונים לארוע שמגיע אחריו.. היה מישהו ששכחתי להזמין לאיזה ארוע בעבר, ולקראת בת המצווה בדקתי שלוש פעמים שנשלחה לו הזמנה. מצד שני, גם הפעם שכחנו להזמין כמה אנשים שהיינו שמחים שיבואו. יש פתרון לדבר הזה?
02
כל ארגוני הארוע מתגמדים לעומת היום עצמו, בטח כשלא מספיקים לסגור הכל מראש; מצאתי את עצמי יוצאת בבוקר עם הבנות לירושלים לקנות נעליים, לאסוף משהו מגוש עציון לפעילות של הבנות בבת מצווה, לסחוב יינות ועוד כמה דברים שצריך לאולם, לקחת את הבנות לספרית-מאפרת. איתמר, שעזר בדברים הקריטיים כמו לסגור את האולם, האוכל וכל שאר המשא ומתן שהוא טוב בהם הרבה יותר, היה באותו יום בכנסת, היה צורך להעביר איזה שהוא חוק. קיוויתי שיגיע כשעה לפני הארוע ונפיל עליו את סחיבת הדברים הכבדים האחרונים, אבל נכנסה ישיבה- בטחונית. איתמר התקשר לעדכן שאין ממש ברירה, מדובר בנושא קריטי והוא יאחר בערך בשעה לארוע. הוא עדכן בחצי שאלה, מאפשר להתנגד אם הכל בקריסה, אבל סך הכל הדברים היו בשליטה, ואין מה לעשות, עם כל הכבוד לבת מצווה יש פה מדינה במלחמה. מצאתי את עצמי מקבלת את כל האורחים שהגיעו בזמן, שחלקם באו בעיקר בשביל איתמר, מוסרת שלום, תודה והתנצלות בשם איתמר על האיחור, ותוך כדי גם יציאה לאוהל לזהות את האורחים שלא הופיעו ברשימות שהועברו לאבטחה, כדי שיוכלו להיכנס.
03
הארוע עצמו היה שמח ועמוס ולא יודעת אם מאוד מסודר, אבל הדי-ג'יי התותחית זרמה עם הארוע ועזרה לייצב קצת את הלו"ז. ככה זה כשגם היא מהחבר'ה שמבינים עניין. כמובן שבלי דברים חשובים שנשכחו אי אפשר. כשסגרנו לגבי חדר האוכל ראיתי שיש ברקו, ומבחינתי היה ברקו. רק בארוע עצמו הבנתי שאומנם ברקו יש, אבל כדי להפעיל אותו היה צריך להודיע כמה ימים קודם כדי שיגיע טכנאי לחבר אותו. הדבר המפתיע הזה גרם לכך שאת מצגת בת המצווה שבת הדודה הכינה בכישרון רב והשקיעה עליו רבות, לא הוקרן, וזה בהחלט ביאס, וחוץ מהמצגת, האח הגדול שהיה באותו זמן בגיבוש בצבא הכין מראש ברכה מיוחדת לאחותו בת המצווה, וגם זה לא שודר. כשהתבאסתי אמרו לי שמה שלא ידעו שהיה צריך להיות, לא מפריע לאף אחד שלא היה.
04
בסיכום הארוע קיבלנו הרבה מאוד חיבוקים ואהבה, מכתבים מרגשים, מתנות משמחות, ובכל זאת בסוף בסוף מה ששימח אותי הכי הרבה זאת הודעת וואטסאפ שקיבלתי שבו סיפרו לי שגם המאבטחים יצאו מהארוע בהרגשה טובה. לא יודעת אפילו אם מי ששלח את ההודעה הבין כמה היא הייתה חשובה בשבילי, אבל בבית המדרש שממנו באתי, אחד הדברים המשמעותיים היו היחס למי שחייב להיות איתך. לאנשים מבחוץ, ובטח כאלה חשובים, קל להתייחס יפה, וברור שמשקיעים על התנהגות נאותה, אבל דווקא אלה שחייבים להיות בארוע, לא משנה מה קורה, אפשר לפעמים לשכוח שמגיע להם חיוך לא פחות מלאחרים, בטח כשהם עובדים הכי קשה. והאבטחה עבדה קשה, משעות הבוקר של יום הארוע ועד הבוקר שלמחרת, והגיע להם את היחס הכי מכבד. שמחתי לדעת שגם בלחץ הארוע התנהלנו בצורה מכובדת. הלוואי שיהיו רק שמחות ובשורות טובות. ■
