תשעה באב, יום חורבנם של בית המקדש הראשון והשני. את ההרגשה הנוראית של חורבן הבית אנו למדים מאנשי בית המקדש הראשון שסירבו לשיר משירי ציון ואפילו היו שרצו לגמרי להפסיק לאכול בשר ולשתות יין. זכר בית המקדש מרטיט את ליבם ולא נותן להם מנוח. כל עולמם חרב.
האם גם אנו, אחרי 1957 שנים מחורבן הבית השני, מצליחים להרגיש את ההרגשה של חוסר חשק לחיים ואבלות עמוקה על חורבנו? האם אנו מרגישים את ההרגשה שמבטא הרב קוק [אוה"ק, ג עמ' קפט]: 'מיום שחרב בית המקדש נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה… נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפילים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם'?
מרחק הזמן אולי מקהה את הרגשת האבלות, ונכון שב"ה שבנו לציון, בנינו מדינה, עולם התורה פורח, ארץ ישראל פורחת, אך עדיין הנשמה של הכל חסרה, אין לנו בית מקדש!
כדי להפנים את החוסר שלנו בבית מקדש עלינו להבין שבית המקדש אינו עוד בנין מפואר בירושלים, הוא הלב של הלב של כל חיינו הרוחניים והלאומיים. נלמד זאת משאלתם של אנשי בית שני ששאלו האם להמשיך לצום על חורבן הבית הראשון למרות שכבר נבנה הבית השני. ענה להם הנביא זכריה וכי הסיבות לחורבן הבית הראשון כבר תוקנו? 'כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו…' [זכריה ז] וכן בהמשך אומר להם הנביא שעדיין אין השראת שכינה בבית שני, עדיין אין שלטון יהודי, עדיין אין קיבוץ גלויות, עדיין החקלאות לא פורחת. וכי מה קשורים דברים אלו לבית המקדש? אלא בית המקדש הוא מראה לחיים שלמים אידיאלים, חיי אומה בארצה באופן היותר שלם. ואם אין לנו בית מקדש אנו שואפים למציאות חיים שלמה בארצנו. על כך אנו בוכים ועל כך אנו אבלים. שנזכה להתאבל כראוי ומתוך כך לראות בשמחתה של ירושלים. ■
