לא מעט הרצאות יצא לי להעביר בתקופה האחרונה… אבל השבוע הייתה הרצאה מרגשת במיוחד. כזו שתישאר איתי זמן רב. הרצאה שלא הייתה רק העברת מסר, אלא תיקון. תיקון אמיתי – של תודעה, של לב, ושל הכרת הטוב.
במבצע "עם כלביא", כשראינו את הטייסים שלנו חוזרים בשלום – אני, כמו רבים אחרים, התפעלתי מהתעוזה, מהדיוק, מהיכולת לפעול בלב לילה, תחת אש, מתוך נחישות, מיומנות ועוצמה. אבל במקביל, הראש שלי הלך דווקא למקום אחר. הלך אל מי שנשארו מאחור – לא כי הם פחות חשובים, אלא כי זו המשימה שלהם: להיות על הקרקע.
הטכנאים. המכונאיות. החימושניקים. אנשי הקשר. צוותי הלוגיסטיקה. הנהגים. האנשים שבדרך כלל נמצאים בשולי התמונה, ולעיתים קרובות בכלל מחוץ לפריים. אלה ששמותיהם לא מתפרסמים, שפרצופיהם לא נראים במהדורות, אך בזכותם מצליחים מבצעים כמו "עם כלביא".
היה לי חלום לעמוד מולם, פשוט לומר להם: "אנחנו רואים אתכם. עם ישראל רואה אתכם. תודה."
לפני כחודש החלום התחיל להתגשם. קצינת החינוך של מחנה רמון התקשרה אליי והזמינה אותי להרצות מול מאות חיילים שעושים את עבודת הקודש – על הקרקע.
לפני ההרצאה, קפצתי לטייסת F-16 לבקר את בן דודי, טייס שהיה בכוננות. הוא עשה לי סיור בטייסת, ובמהלך כל הסיור – שיחה אחת עמדה בלב הדברים. הוא דיבר על צוותי הקרקע. על כמה הם משמעותיים. הוא אמר לי משפט שלא אשכח: "זו פירמידה. אמנם בקצה יש טייס, אבל צוותי הקרקע הם הבסיס של הכל. בלעדיהם אנחנו לא שווים כלום."
הגעתי אל ההרצאה נרגש, אולי יותר ממה שציפיתי. ראיתי איך לאט לאט הם ממלאים את האולם. לבושים בסרבלי עבודה כחולים, דגל ישראל רקום על הכתף. הם התישבו שם – קשובים.
עליתי לבמה ועמדתי מולם. דיברתי מהלב. על שליחות. על זהות. על ערכים פשוטים. על קול פנימי. ועל האור שנמצא בלב כל אחד מהם, גם כשאף אחד לא רואה.
וכשסיימתי – עם דמעות בעיניים – אמרתי להם שאני לא רק מרצה. אני שליח. שליח של עם שלם שבא לומר להם תודה.
אחרי שסיימתי, ניגשו אליי כמה חיילים, בפשטות, רק כדי לומר תודה.
אחד החיילים ניגש אליי ולחש: "היה לי חשוב שדיברת על התודה… אני הגעתי לבסיס לפני שנתיים בדיכאון. שיבצו אותי כמכונאי מטוסים, ולא הצלחתי להבין למה דווקא כאן. ואז, איכשהו, נחשפתי לנושא התודה. התחלתי לכתוב כל ערב לפני השינה שלוש תודות קטנות. זה שינה לי את החיים. נהייתי מהחיילים השמחים בבסיס. הצלחתי בעבודה שלי, והיום אני פשוט מאושר."
עמדתי מולו ולא ידעתי אם לחבק או לבכות. זו לא רק עבודת תחזוקה. זו עבודת נפש.
במהלך ההרצאה, הסתכלתי על הקהל וחשבתי על החיילת הצעירה שראיתי כמה שעות קודם לכן – במהלך הסיור עם בן דודי. היא עסקה בחימוש של אחד המטוסים. דמות שקטה, מדויקת, ממוקדת. בליל המבצע, היא וצוותה חימשו עשרות מטוסים בזה אחר זה. היא לא ראתה שמיים. לא שמעה את רעש ההמראה. היא רק בדקה שכל פצצה מחוברת כמו שצריך. שכל בורג מהודק. שכל משקל מדויק.
המטוסים המריאו. היא לא הרגישה כלום. אבל כשהם חזרו – אחד אחרי השני – היא הבינה: היא הייתה חלק מליבו של המבצע.
הם עבדו שעות רצופות, בלי הפסקה. לא שאלו שאלות. רק ידעו שהם חייבים לדייק – כי שם למעלה, בשמיים, יש חיילים שסומכים עליהם.
חשבתי גם על טכנאי מערכות הקשר שפגשתי לפני ההרצאה, כשעזר לי לחבר את המצגת למקרן. בחור שקט. מקצוען. הסתבר לי שהוא זה שעבד על תיקון הקשר במטוס F-16 שנועד להוביל שלב קריטי במיוחד במבצע. הוא ידע שאם לא יסיים בזמן – המטוס לא ימריא. הוא לא עצר לאכול. לא עזב את הכנף, גם כשהאצבע שלו נחתכה מחלק מתכתי. הוא המשיך. והמטוס המריא – וחזר. כשהוא ראה את המטוס נוחת, הבין שבזכותו הטייס שמע. בזכותו הקשר עבד. בזכותו הפקודות הועברו. בזכותו – חיילים חזרו בשלום.
הוא לא הרגיש עוד אחד מהמוסך. הוא הרגיש שותף.
אנשי הקרקע הם מהסוג שלא עולים על במות. לא כותבים עליהם שירים. אבל הם שם – בכל רגע, בכל שעה, בכל מזג אוויר.
הם קמים מוקדם. מסיימים מאוחר. עובדים בקור ובחום. הם לא עוסקים ב"תהילה" – אלא במה שצריך.
והם יודעים, עמוק בלב, שבלעדיהם – הכנפיים יישארו מקופלות.
הם לא שקופים כי הם לא חשובים. הם שקופים – כי התרגלנו לא לראות.
אבל אסור לנו לשכוח. לא בימי מבצע, ולא בימי שגרה. לא בשעת קרב, ולא בשעת תחזוקה. מאחורי כל פעולה הרואית – יש מישהו שסיים עכשיו להבריג בורג, לבדוק שמן, לפרוק ציוד, לוודא תקשורת, להדליק מסך.
כשנזכור כולנו את מבצע "עם כלביא" – ונחגוג את האומץ של הלוחמים שבשמיים – אנא, אל תשכחו את הקרקע. את מי שהכינו. שחימשו. שתקשרו. שפרקו. שהרכיבו. שבדקו. ושוב בדקו.
בואו נסתכל בעיניים של איש התחזוקה. של החיילת בלוגיסטיקה. של נהג הרכב שמביא תחמושת.
ונאמר להם: תודה.
תודה על מה שאיננו רואים.
תודה על מה שאיננו יודעים.
תודה על זה שאתם כאן – תמיד. ■
Ori88533@gmail.com
