כבר בתחילתה של התורה מתברר שיש מטרה ויעד לבריאת העולם. מטרה ותכלית שקדמו לעולם ועבורן נברא העולם. שהרי לא יתכן שאלוקים יברא יצירה מופלאה, מורכבת וכל כך נעלמה, בלי מטרה. אם כן מה היעד? מה המטרה?
פרשתנו באה ללמד על מטרת הבריאה, או לפחות ללמד מה אסור בשום פנים ואופן שיהיה בעולם, ואם חלילה וחס נגיע לכך – התוצאה תהיה חורבן, כליה והרס העולם.
התורה מעידה על דורו של נח: 'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָֽאֱלֹקים ותמָלֵא הָאָרֶץ חָמָֽס', למדנו מכאן את מקומה השלילי של השחיתות בעולמנו, ההשחתה אינה השחתה כלפי האנשות, אינה ענין בין אדם לחברו, אלא ההשחתה היא 'לפני האלוקים'. כאשר אדם משחית דרכיו הוא עושה זאת נגד אלוקים, נגד כל תכלית הבריאה, מטרת העולם לפעול ולעשות טוב וכדברי הרמח"ל [דעת תבונות יח]: כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחוק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם…'.
וכך מוסיפה התורה ואומרת: 'וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת–הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּֽי–הִשְׁחִית כָּל–בָּשָׂר אֶת–דַּרְכּוֹ עַל–הָאָֽרֶץ', האדם במעשיו יכול להשחית את הארץ כך שתהיה מנוגדת לתכליתה ולכן לא יתאפשר לה קיום. ולכן אלוקים בונה תוכנית ייעודית לדורות כיצד העולם לא ישחת ויוכל להמשיך להתקיים. כדי להשיג מטרה זו, צריך לפעול בעשיית טוב וחסד ולא להסתפק באי עשיית רע והשחתה: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל–בָּשָׂרבָּא לְפָנַי כִּֽי–מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס…' ומיד נח מצטווה לבנות את התיבה: 'עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי–גֹפֶר… וְכָֽפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּֽפֶר', התיבה היא האולפן המשמעותי ביותר ללמד כיצד חיים חיי חסד וטוב, התחשבות והקשבה לצרכי הזולת – כך בונים עולם, כך יתקיים העולם. 'מבית ומחוץ', החסד והטוב מתחיל בבית פנימה, עם עצמך, עם בן זוגך, עם משפחתך – משם תקבל כוחות להיטיב 'לחוץ' לסביבתך ולעולם כולו. ■















