חז"ל מלמדים אותנו שאדם נמדד לא לפי הקלות שבה השיג משהו, אלא לפי העומק והאמונה שהשקיע בדרך. הקשיים אינם תקלה, אלא מנגנון צמיחה. הם מזמנים לנו התבוננות, התגברות, עמידה באתגר — וכך הם בונים את האדם. המאמץ, הדבקות, היכולת להמשיך גם כשהכול נראה סגור – הם אלה שמעצבים את הנשמה. לא התוצאה היא השכר, אלא הדרך, כי לפעמים דווקא כשנדמה שאנחנו מפסידים, מתגלה שהרווחנו את הדבר האמיתי – את עצמנו.
אשתף בשני סיפורים הממחישים את זה היטב.
סיבוב פרסה בדרך
יש לי חבר שכבר שנים רבות נוסע בראש השנה לאומן, להתפלל על ציונו של רבי נחמן מברסלב.
חשוב לי לציין חס ושלום לא מנקודה של ביקורת או שפיטה של החבר, שאני אישית הייתי לא מעט פעמים באומן, אבל בראש השנה, אם אני לא במילואים כמו שהייתי השנה, אז אני מעדיף לעבור את ראש השנה עם המשפחה בארץ.
נחזור לחבר שהנסיעה הזו לאומן היא פסגת השנה שלו – ימים של התעלות, התרגשות וקירבה אמיתית לבורא.
גם השנה הוא התכונן כהרגלו לעשות את המסע לאומן, אך המלחמה באוקראינה הפכה את הדרך למורכבת במיוחד: טיסה לרומניה, משם הסעה של 16 שעות עד אומן, דרך מעברי גבול קשים ומייגעים.
הוא הגיע לּרומניה יחד עם רבים שהיו בדרכם לאומן. בשדה התעופה הוא פגש קבוצה של שמונה גברים ונערה אחת בת 16 שהיו אמורים לחבור להסעה שחיכתה להם מחוץ לשדה התעופה. הם הגיעו בשעות הקטנות של הלילה להסעה שהייתה אמורה לקחת אותם. אבל אז התברר שבהסעה יש רק שמונה מקומות.
הם התקשרו לחברת הנסיעות, עברו על הרשימות, והטעות התגלתה: אביה של אותה נערה עשה עבורה את כל הסידורים, אבל שלח אותה בטעות לרומניה במקום למולדובה. היא נתקעה שם לבד, בלילה, במדינה זרה, בלי כסף ובלי טלפון שמאפשר לה להוציא שיחות.
חברי עמד מול עצמו לרגע. הוא חיכה כל השנה לראש השנה הזה. הוא כבר דמיין את התפילות, את השירים, את ההתרגשות באומן. אבל אז הוא שאל את עצמו: איך אני יכול לשבת שם ולהתעלות, כשנערה בת 16 מהארץ נשארת לבד בתחנה באמצע הלילה?
הוא קם, לקח נשימה עמוקה, ונתן לה את המקום שלו. דאג שהיא תעלה לאוטובוס ותגיע בשלום. הוא הבין מיד שאין סיכוי שיספיק להגיע לאומן. הוא קנה כרטיס חזרה לארץ.
כשנפגשנו אחר כך אמרתי לו שאני רואה בעיניו שאמנם לאומן הוא לא הגיע השנה, אבל הוא הגיע אל עצמו, וההתעלות הגדולה שהוא חווה השנה בזכות אותו וויתור בדרך לאומן לא פחותה מההתעלות שהיה חווה באומן ואולי אפילו היתה משמעותית יותר.
השבת שהצילה חיים
את הסיפור הבא שמעתי לפני כמה שנים בשיעור של הרב שניאור אשכנזי. הסיפור התרחש בניו יורק, בקהילה הסורית-החלבית. במרכז הסיפור שני אחים, איזיק ואלברט פרחי. הם בעלי חנות יהלומים וזהב מצליחה בברוקלין. אבל מעבר לשותפות העסקית, הם חברים בלב ובנפש, ומשפחותיהם חיות זו לצד זו, שבתות וחגים יחד, בבית אחד גדול ומואר.
ליל שבת. אלברט מחזיק את גביע הקידוש, הילדים סביב השולחן, שירה ושמחה – ואז הטלפון מצלצל.
הם מסתכלים זה על זה. מי מתקשר עכשיו? הלא הכל יודעים שהם שומרי שבת. הלקוחות, הספקים וכל מי שמכיר אותם יודע שהם שומרי שבת.
הצלצול לא מפסיק.
הם לא עונים, אך כעבור כמה דקות מהדהדת בבית הודעה מוקלטת מהמוקד: "אזעקת פריצה בחנות. זיהוי תנועה במצלמה מספר 3. נא להגיע מיד."
הם קופאים.
באותם ימים הייתה בכספת החנות סחורה בשווי מעל מיליון דולר. הם מבינים שאם מישהו באמת פרץ – כל מה שבנו במשך שנים עלול להיעלם. הטלפון ממשיך לצלצל, שוב ושוב, הלב דופק.
ואלברט מסתכל על אחיו ואומר בשקט: "שבת היא שבת. היום העסק לא קיים."
והם מחליטים. לא עונים. לא נוסעים. הטלפון צילצל כל הלילה, אבל הם המשיכו בסעודה, בשירים, בתפילות.
במוצאי שבת הם מיהרו לחנות.
מבט מבפנים מגלה בלגן מוחלט, אבל הכספת שלמה.
הם פותחים אותה ברעד – וכל הסחורה בפנים, בלי שנגנב דבר.
הם קוראים למשטרה. חוקר מז"פ בודק את המקום, ואחרי דקות קורא להם: "תגידו לי, האזעקה פעלה אתמול בלילה?"
"כן," הם עונים, "שמענו אותה, אבל לא באנו. הייתה שבת."
השוטר מביט בהם ואומר: "אם הייתם באים אתמול – לא הייתם עומדים פה עכשיו."
הוא מרים את ראשו ומראה להם חור בתקרה, ליד תעלת המזגן. "הפורצים האלה עובדים בשיטה קבועה: הם חותכים חור בתקרה, מפעילים את האזעקה ומחכים שבעלי החנות יבואו לבדוק. ברגע שאתם פותחים את הכספת – הם יורים בראש, לוקחים את הסחורה ונעלמים. כל הלילה הם חיכו לכם. אבל אתם לא באתם. השבת שלכם הצילה את החיים שלכם."
כי באמת – לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא.
השכר איננו רק על מה שעשינו, אלא על מה שעמדנו בו.
על רגע שבו יכולנו לבחור בעצמנו – ובחרנו באמונה.
רגע אחד של ויתור, של נאמנות, של אמון פשוט – יכול לשנות חיים שלמים. ■
Ori88533@gmail.com















