01 דמים בדמים נגעו
בי״ב חשוון, בשבוע שבין פרשת לך לך לפרשת וירא, מתקיימת מדי שנה האזכרה לאביה יהושע שלנו. ח״י שנים עברו מאז התאונה הנוראה שבה נהרג אביה ז״ל. והכאב לא מרפה. הזיכרון צורב כאילו האסון אירע השבוע…
לא פעם שואלים אותי בני משפחות שכולות: ״מתי נרפאים קצת? מתי סרה ולו במעט העננה המרחפת? מתי אפשר קצת להתרגל לנשיאת התיק הכבד? מתי הכאב מרפה מעט וניתן לשמוח ללא רגשי אשם?…״.
במהלך המלחמה השאלות הללו הפכו תכופות יותר ונוקבות יותר.
זו הסיבה שבגללה רעייתי ואני משתדלים לצאת ולנחם משפחות ששכלו את גיבוריהם בקרבות.
אני זוכר כיצד לפני ח״י שנים, כשישבנו שבעה, בין המנחמים הרבים באו מקרני שומרון לנחם אותנו חגית ריין ובעלה. הם שכלו את בנם, בניה ריין הי״ד, שנהרג במלחמת לבנון מטיל של חיזבאללה שנורה ישירות על הטנק שלו. ימים אחדים חלפו ובניה לא נמצא. חיילים מנוסים גרדו כל ס״מ בטנק השרוף ולא מצאו שום פירור של די אן איי, או בדל ראייה. לבסוף, בניה נמצא שוכב בין השיחים הרחוקים. מעוצמת הדף הפגיעה הישירה בטנק, בניה הושלך למרחק רב.
חגית נתנה לי מספר טיפים, מתוך הניסיון שצברה כאם שכולה. טיפים שמחזקים אותי ומאירים לי את הדרך עד היום.
ראשית – אמרה לי חגית – אתה הקטר שמושך את הרכבת של כל המשפחה. אם תרים ראש ותוביל את המשפחה למחוזות של אמונה, שמחה ויצירה, הרכבת תמשיך לנוע בבטחה ובשלום על הפסים.
שנית – יש הבדל בין הבעל והאישה. האישה – אמו של אביה, נשאה את אביה בבטנה 9 חודשים. (וזאת אחרי מספר שנים של טיפולים קשים). לכן, היא מרגישה את החסרון של בנה ברחם… ואילו האב מרגיש את החיסרון של הבן בעיקר במחשבות…״
באותה הזדמנות של כנות ופתיחות, ניסיתי לברר איתה נקודה שהטרידה אותי באותן שעות גורליות: לכם יש נחמה פורתא בזה שבנכם – בניה – נהרג על קידוש השם, מסר נפשו בשליחות האומה, והרי כתוב שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו… ואילו אביה שלנו נהרג בתאונה מיותרת. לשפיכות הדמים בכבישים אין צידוק.
חגית הביטה בי וענתה: ׳ישראל, אין שכול לוקסוס…׳
ועוד הוסיפה ואמרה: ׳אני מתייסרת במחשבה שבמקום לשבת בבית ולהמתין לחיפושים של הצבא אחר בניה, הייתי צריכה להיכנס לרכב שלי, להצפין ללבנון ולסייע בחיפושים מסביב לטנק… אולי הייתי מוצאת אותו בתוך השיחים, אמנם פצוע, אך נושם… אני סבורה שבניה דימם שם למוות בתוך השיחים, 100 מטרים מהטנק שלו…׳.
אביה שלנו זכה להיות בן בית אצל משפחת ריין, מכניסת האורחים בדרכו של אברהם אבינו. אביה למד בישיבה התיכונית ׳הליכות עולם׳, בקרני שומרון. פעם בשבוע, בשעות הערב, כשהחבר׳ה שוחררו לבתיהם בשומרון, אביה העדיף לחסוך את הזמן של הנסיעות הארוכות לירושלים וקפץ לארוחות ערב בבית משפחת ריין.
במהלך מלחמת חרבות ברזל חגית יצאה למשימה מצילת חיים ולקחה על עצמה לנחם כמעט 1000! משפחות שכולות. יום ולילה.
כשם שהיא חיזקה אותנו כך היא מחזקת את כל המשפחות של גיבורי צה״ל, שמסרו נפשם במלחמה האחרונה. גם על חיזוק ועידוד משפחות החטופים חגית לא פסחה.
02 מקבלים דרישות שלום
כשאנו מגיעים לנחם משפחה ששכלה בן במלחמה, אנו מעידים, מתוך הניסיון שלנו, ש׳יש חיים אחר המוות׳… תרתי משמע. הנפטר רוצה שהמשפחה תמשיך ותחיה… ואילו הוא עצמו חי עתה את חיי הנצח בעולם שכולו טוב ומפעם לפעם אף שולח ד״ש כדי שנדע שהוא אכן חי עדיין בתוך המשפחה… מבקר בשמחות, שולח חיבוק תוך שהוא מותיר אחריו זכרונות טובים ומעצימים.
אני מספר למשפחה כיצד הם יקבלו דרישות שלום מהגיבור שלהם. תוך שאני מביא דוגמאות מחיי היום יום שלנו ומספר להם כיצד, מפעם לפעם, אני מקבל ׳ד״ש׳ מאביה היקר. בעיקר בשבתות, בשמחות ובימים טובים. למשל: כשאני פותח סידור או ספר מוסר והשם של אביה מככב בדף הראשון, בכתב ידו. או כשאני פותח הגדה של פסח ומוצא בתוכה דף עם חידות מסודרות לפי סדר הא׳-ב׳, כתובות בכתב ידו הצפוף והמסודר. או כשאנחנו מחבקים נכד שקוראים לו ע״ש אביה וגם החיוך והשובבות שלו מזכירים את אביה כשתי טיפות של מים. או כשאביה נגלה לאחד מבני המשפחה בחלום… וזה רק על קצה המזלג.
03 תלחש לי סוד ההויה
בשבת האחרונה פגשתי בכותל בני משפחות שכולות: את מש׳ ישי ובתיה רובין מעכו, הוריו של גיבור ישראל עמיחי רובין הי״ד, ומש׳ עמוס ושלומית דסקל מחיפה, הוריו של גיבור ישראל אביחי דסקל הי״ד.
הלבבות שלנו נקשרו עת זכינו לארח אותם, כשבאו לשאת דברים על הגיבורים הטהורים, באחת השבתות במאהל הגבורה. זכינו שמשפחת דסקל גם התארחה איתנו לשבת מיוחדת במלון שבע הקשתות בהר הזיתים, וסיפרה את סיפור הגבורה של בנם אביחי. לא שאלתי אותם אם החברות בין המשפחות התחזקה בעקבות שותפות הגורל, אבל מניסיון אני יודע שמשפחות השכול מוצאות שפה משותפת מתוך המציאות הכל כך מיוחדת, שעה שגם הן ׳נקראו לדגל׳. המשפחות חשות ש׳זר לא יבין זאת׳ ויש בהן תחושה אמיתית שהמציאות היום יומית של ׳חיים עם הזיכרונות׳ היא בחזקת ׳אנחנו חיים בפלנטה אחרת׳.
צעדנו יחד מהכותל דרך שער יפו והחלפנו רשמים מהתפילות המרגשות מול מקום קודש הקודשים – תפילות של שמחה, אמונה ועצב. אני עליתי לתורה לכבוד הנכד החדש שנולד לנו ובזכות שבת האזכרה לאביה יהושע. צירוף החוויה של שמחה גדולה בשבת של זכרון היא תחושה של אור גדול ומחנק בגרון. להיות סנדק לנכדנו עוז גולדברג נ״י, בדיוק באותו שבוע שאנו מעלים את זכרון נשמתו הזכה של אביה שלנו, זו פלנטה שאותה אי אפשר להסביר במילים.
השמחה אצלנו תמיד מהולה בזיכרון עמוק וגם שזורה בד״שים מאביה, שמגיע לשמוח איתנו בכל אירוע משפחתי.
אומר התלמוד הירושלמי במסכת מועד קטן: ״אמר רבי אלעזר: אם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל אותה המשפחה״… ואני שואל: למה דווקא בן זכר? ואני משיב לעצמי: כי הבן ממשיך את המשפחה בשמה המקורי ומרחיב את השבט הביתי. וגם גלוי וידוע שהבן או הנכד ילמדו תורה ויהיו לוחמים אמיצים בצה״ל. ודוק.
04 הר הזיתים בשמחה ובזכרון
עוד אנו שרויים בהתעלות של נחת מרגשת בתוך חגיגות ׳שלום הזכר׳ ושמחת הברית, ערכנו שבת אזכרה משפחתית בביתנו. למחרת הזמנו את המשפחה והחברים ללמוד משניות בערב יום השנה. ביום שני עלינו להר הזיתים עם המשפחה והחברים של אביה. הצעתי לאביה חיים שיח׳, להדליק נר זיכרון בחלון הקבוע באבני המצבה של אביה יהושע. אביה חיים שמח על המשימה האחראית שהוטלה עליו והזדרז בשמחה להדליק ולהציב את הנר בגומחה המיועדת לכך. בדרך חזרה הביתה אביה חיים שאל אותי: ׳נכון שעכשיו, כשנר הנשמה דולק בחלונו, נעים יותר לאביה שלנו?׳…
יהי רצון שינעמו לאביה יהושע שלנו רגבי אדמת ארץ ישראל שכל כך אהב. אביה יהושע מסר נפשו על יישוב הארץ. כפשוטו. הוא נטמן בהר הזיתים סמוך לרבנים שעל תורתם גדל, בבית ובישיבה: הראי״ה קוק והרצי״ק. חלקת הנביאים סמוכה מאד לאתר בו הכינו הכהנים את אפר פרה אדומה, ממש מול קודש הקודשים. פרה אדומה היא מצווה שמעית. לא ניתן להבין אותה בהיגיון אנושי. הרב קוק מסביר לנו שמצוות אפר פרה אדומה, שמטמאת טהורים ומטהרת טמאי מתים, רומזת לנו שהמוות הוא חיזיון שוא – חזיון תעתועים. טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים לו מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. העדר הגוף איננו העדר חיים. להיפך, הנשמה יוצאת מהגוף ונכנסת לחיי עולם.
05 יש חיים אחר המוות
ידידי, הרב ידידיה פרנקל, חוקר כתבי הגאון מוילנה, הוא גם הגבאי המסור של ׳מניין הרובע׳, שמתחיל בשעה 07.00 בשבת בבוקר, המניין הקבוע שלנו והאהוב בכותל.
סיפרתי לו שמאז האסון שפקד אותנו, אני נוהג לנחם משפחות שכולות ונותן דוגמא אישית לקיום ׳חיים של עשייה׳ כי יש חיים לאחר המוות. בעקבות שיחתנו הוא כתב לי כך:
׳למרות שהשעה מאוחרת אכתוב לך משהו מעניין הקשור ל׳חיים׳ אחר המוות. כידוע לך, אחי וגיסתי היקרים, אברהם ורחלי פרנקל, שכלו את בנם נפתלי פרנקל הי״ד לפני 11 שנים. נפתלי, אחד משלושת הנערים, נרצח ע״י מחבלים ליד אלון שבות בגוש עציון. סיפר לי אחי אברהם שכמה שנים אחרי הרצח החליטו ביישובם נוף איילון להנציח את אחייני הי״ד ע״י בניית מצפור בנקודת נוף הכי יפה והכי גבוהה ביישוב ולקרוא למצפה על שמו.
חבריו לישיבת ׳מקור חיים׳ בה למד, הציעו לקרוא למצפה בשם ׳מצפה נפתלי׳. אחי סבר שצריך לקרוא למצפה בשם ׳מצפה יעקב נפתלי׳, כי שמו היה יעקב נפתלי, והשם יעקב היה העיקרי, כי הוא מנציח את סבנו היקר, אבא של אימנו, המורה הוותיקה בארץ, שאולה פרנקל. שמו של סבנו היה יעקב באב״ד והוא נקרא ע״ש זקנו רבי יעקב מליסא בעל הספרים חוות דעת, נתיבות המשפט, ועוד. לכן שמו הראשון של נפתלי הי״ד הוא יעקב, שנקרא כך ע״ש סבו. הוספנו את השם נפתלי כי אהבנו את השם של השבט הזה מאד. לכן שמו המלא של בננו הוא יעקב נפתלי הי״ד. ולכן יש לקרוא למצפה בשם ׳מצפה יעקב נפתלי׳. חבריו לישיבה התעקשו: ׳אנחנו קראנו לו רק נפתלי לכן צריך לקרוא למצפה המנציח את נפתלי – מצפה נפתלי. אבל אחי עמד על דעתו בתוקף, והמצפה נקרא מצפה יעקב נפתלי.
לימים, סיפר לנו אחי אברהם: ׳בלילה שאחרי אירוע פתיחת המצפה וקריאת שמו ׳מצפה יעקב נפתלי׳, סבינו, יעקב באב״ד, בא אלי בחלום ואמר לי יישר כוח׳. שאלתי את אחי אברהם האם אי פעם סבא יעקב באב״ד בא אליך בחלום והוא ענה לי בהחלטיות – ׳לא, הוא התגלה לי רק בפעם הזו׳…
ומוסיף הרב ידידיה: ׳רק להבהרה – אחי מאד רחוק מחסידות ומספרי חסידות… הוא שכלתני למהדרין וגם אינו מתחבר לכל דבר הקשור במיסטיקה… ובכל זאת הוא טרח לספר לי על המקרה המדהים, שמזכיר לנו את המציאות המוחשית של ׳חיים אחר המוות׳. בע״ה ניפגש בשבת בבוקר בכותל. שבת שלום!׳
שבת שלום של המשך מיגור אויבינו בלבנון, באיראן, בתימן, בקטאר, במצרים בסוריה, ביו״ש, ובעזה. המשך שחרור גופות החטופים כולל גולדין. גשמי ברכה רבים וקרובים. רפואה לדוד קוסטינר בן זיוה והרב צבי. מזור לכל הפצועים. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com












