בשבוע האחרון, בחג החנוכה, התקיימה מסיבת הודיה מיוחדת ומרגשת במיוחד שערכה משפחת לרנר. לא עוד אירוע משפחתי רגיל, אלא רגע עמוק של עצירה, נשימה והכרת תודה – שנה בדיוק אחרי שחגי לרנר, בן המשפחה, נפצע באורח קשה במלחמה. מי שהיה שם הרגיש מיד: זה לא סיפור על פציעה בלבד, זה סיפור על אמונה, על השגחה פרטית צמודה, ועל היכולת לראות בתוך הכאב את ידו של מי שמנהל את העולם.
הסיפור של משפחת לרנר הוא סיפור של אנשים שבוחרים כל יום מחדש לומר: יש מנהל לעולם. גם כשלא מבינים. גם כשקשה. גם כשלא רואים את התמונה המלאה. האמונה שמלווה אותם היא שכל דבר – גם זה – הוא לטובה. לא תמיד יודעים להסביר למה, לא תמיד מצליחים להבין את המהלכים, אבל בוחרים להאמין. חלק מהתשובות אולי עוד יגיעו, וחלק יישארו לעד בגדר סוד. ובתוך השנה הזאת הם חוו רצף של סיפורים, כמעט בלתי נתפסים, של ניסים קטנים וגדולים.
הכול התחיל עם חגי. אחרי השירות הסדיר הוא יצא למילואים הראשונים שלו. לא גיוס ארוך, לא מבצע מתוכנן – רק להחליף מישהו לשלושה ימים. שלושה ימים וחצי בטנק, עם צוות שהוא לא הכיר קודם. הוא הרגיע את אמו ואמר לה שאין מה לדאוג, שזה אזור רגוע, ציר נצרים. עבורו זה היה גם מקום טעון ומשמעותי מאוד: כשהיה תינוק, סבו נרצח בישוב נצרים. וכעת, כאילו נסגר מעגל, הוא נמצא שם כלוחם. על הפגזים שירה כתב שהם לעילוי נשמת סבו, השם יקום דמו. הוא הרגיש שהוא נלחם, שהוא עושה את שלו, שהוא נוקם במעט את רציחת סבו.
בהתחלה הכול באמת נראה רגוע, כמעט פסטורלי. אימונים, שמירות, פעולות אבטחה. אבל אז, פגע בו RPG ישירות בפניו. במקום הוא הבין שהוא לא רואה. פציעת ראש קשה, רסיסים רבים, פגיעה בזרוע ובצוואר, ניתוחים מורכבים. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. וברור למשפחה: הקדוש ברוך הוא השאיר אותו כאן כי יש לו עוד תפקיד בעולם.
כשפוגשים את חגי היום, אי אפשר שלא להתפעל. "אין לי עיניים", הוא אומר בפשטות, "אבל ראש – ברוך השם יש, ואני במלוא העוצמה". חד, מחובר, חי. עושה כל מה שאפשר.
ובאותו יום עצמו, הדרמה המשפחתית לא הסתיימה. האח מלאכי, שהיה גם הוא במילואים, קיבל את הבשורה על פציעת אחיו ויצא מיד מביתו בגבעת אורי שליד הישוב תלם, בדרכו לסורוקה. בדרך, רכב שנסע מולו יצא לעקיפה מסוכנת. לא הייתה לו דרך להימלט. הוא ירד מהכביש, ניסה לחזור, והרכב שלו התהפך שלוש פעמים באוויר ונחת בשדה שממול. הוא יצא מהרכב ההרוס, הזמין לעצמו אמבולנס, והתפנה לבית החולים – לאותו בית חולים שבו הוריו חיכו לחדשות על חגי.
ההורים לא ידעו מה מצבו. האם, רונית, מספרת שאמרו לה רק שהייתה תאונה ושהכול בסדר. "גם זו לטובה", היא אמרה לעצמה. כשהם פגשו את מלאכי הוא חייך אליהם, צווארו היה מקובע, הוא היה נראה מלא אדרנלין – ויציב. רק חודשים אחר כך התברר עומק הנס: בעקבות התאונה עשו לו בדיקת CT, ובבדיקה גילו גידול ממאיר. גידול קטן, שלושה מילימטרים, שהתאונה היא זו שחשפה אותו בזמן. ללא התאונה – אין שום סיכוי שהיה נבדק. הגידול הוסר בניתוח, ללא כימותרפיה וללא הקרנות. מלאכי חזר לחיים מלאים, לעבודה, וכיום שוב במילואים – הפעם בגזרת סוריה.
וכאילו לא די בכך, גם אצל חגי, בבדיקות שנעשו בעקבות הפציעה, התגלה גידול נוסף – במעי. אצלו זה לקח זמן, רק לאחר תום השיקום נותח. גם כאן – ברוך השם – הגידול הוסר בהצלחה. שתי הצלות חיים בתוך שנה אחת.
ולצד כל זה, סיפור נס נוסף: בחג הסוכות האחרון אחד האחים הוכש על ידי נחש ארסי בסוכה. הרופאים אמרו שהוא ניצל בזכות הקפוצ'ון שלבש ובזכות מבנה גופו הגדול יחסית. ילד קטן, אמרו, לא היה שורד. שלושה אחים, שלושה פגיעות – וכל אחת בזמן מצווה: מלחמת מצווה, ביקור חולים, וישיבה בסוכה. והמשפחה מרגישה לאורך כל השנה הזו את הליווי הצמוד של בורא עולם, את ההשגחה, את היד שמכוונת.
והם מודים גם על הזוגיות של חגי. שבוע לפני שהיה אמור להציע נישואין – הוא נפצע. בת הזוג שלו לצידו לאורך כל הדרך, בעוצמה, במסירות. עכשיו מחכים ליום שבו יוכל לראות, להציע, ולהקים בית. זכייה גדולה – לו ולמשפחה כולה.
והמעגלים נסגרים גם במקום נוסף: אחיינית המשפחה ניצלה מפיגוע שבועיים בלבד לפני פציעת חגי. לאחר סעודת הודיה שערכה, נפתחה קבוצה לאמירת "מזמור לתודה" לזיווגה. רונית, אמו של חגי הצטרפה לקבוצה, ובתוך כמה ימים עלה בראשה רעיון: החבר של חגי מהטנק, זה שמגיע לבקר אותו שבוע אחר שבוע במסירות רבה מתאים לאחיינית. החיבור היה פשוט, טבעי. השבוע הם התחתנו. סגירת מעגל. בת אחרונה במשפחה, שגדלה מגיל שש יתומה – מצאה בית.
כך נראית משפחה שבוחרת לראות טוב. לא להכחיש כאב, אבל להודות. לא לברוח מהשאלות, אבל להאמין. משפחה שאומרת תודה – ורואה איך מתוך ההודיה ממשיכים להתרחש חיים. ■
Ori88533@gmail.com
