בטור הקודם פירטנו את הגורמים לעליית האלימות בכלל, ומקרי הרצח בפרט, בחברה הערבית. בניגוד למסע ההכפשה, המעלה על המוקד את השר לביטחון פנים ואת הממשלה, ומאשים את היהודים במקרי אלימות שבין ערבים לבין עצמם, הראינו, כי האלימות הערבית מקורה בשילוב של תרבות אלימה וחינוך להפרת חוק במגזר, ביחד עם מדיניות פרוגרסיבית של חלוקת סכומי כסף אדירים ומניעת חיכוך עם בני המגזר.
בטור זה יוצעו מספר פתרונות אפשריים לצמצום מקרי האלימות והרצח, פתרונות אותם ניתן לגבש רק לאחר מיפוי הבעיות.
• את התיאוריות הפרוגרסיביות של "מניעת חיכוך" ו"מניעת פרופיילינג" יש לבטל ולמחוק מההכשרות ומההשתלמויות בכל מערכות הפקידות, המשפט ואכיפת החוק. כאמור בטור הקודם, תיאוריות אלה נכשלו באופן חרוץ בכל מקום בו נוסו. דווקא חתירה בלתי פוסקת למגע, תוך הבטחת מיצוי הדין עם כל מי שעבר עבירות, בלא "יעדים" המבקשים לשנות, באופן מלאכותי, את מספר העבריינים מהמגזר – עשויים להביא לרגיעה. בעניינים אלה, כבר החל השר לביטחון פנים לפעול, אך יש לוודא תמיכה במדיניותו ולוודא, כי המערכת המשפטית והפקידותית אינן מסכלות את פעולותיו.
• כנגד אי-הלגיטימציה כלפי רשויות אכיפת החוק, יש להחיל פיקוח הדוק על מערכות החינוך, הדת והתקשורת במגזר הערבי, החיות על כספי משלם המסים הישראלי, בעיקר היהודי (גביית המס בציבור הערבי אפסית). לא עוד מורים המלמדים על ה"נכבה". לא עוד אימאמים במסגדים שהם עובדי מדינה ומקבלים משכורת ממשרד הדתות, אך מסיתים נגד המדינה ונגד העם היהודי; לא עוד אמצעי תקשורת המשתמשים במשאבים ציבוריים ומגדירים את הציבור הערבי כ"פלשתינאי" ואת המדינה כ"כיבוש" וכ"מדינת אפרטהייד". שוב, יהיה צורך בשידוד מערכות המחשבה הציבורית והמשפטית, אך כל תיקון מתחיל במישור התודעתי – ראש וראשית, יש להעלות העיוותים הקיימים על פני השטח, לתודעה הציבורית, ואז יהיה קל יותר לטפל בהם.
• כנגד הצפת המגזר הערבי בכספים, יש לנקוט מדיניות פיקוח הדוקה, המבחינה בין משפחות וחמולות התומכות במדינה לבין משפחות תומכות טרור, וכן מבחינה בין המשפחות על פי מדד פשיעה פלילית וביטחונית של בניהן. בהתאם להבחנה זו, יפותח דירוג, כאשר בני חמולה מהם יצאו עבריינים, מחבלים או מסיתים – לא יזכו לרישיונות מטעם המדינה; לא יוכלו להשתתף במכרזים ציבוריים; לא יקבלו סיוע בשכר לימוד, הטבות של הפליה מתקנת בקבלה ללימודים ולמקומות עבודה, וכיו"ב.
נדרש כאן שידוד מערכות מחשבתי. בניגוד לחברות מערביות, החברה הערבית אינה בנויה מפרטים. יחידת היסוד בה היא המשפחה המורחבת. כאשר ערבי פוגע בערבי אחר, לא מבקשים לבוא עמו חשבון, אלא עם בני החמולה אליה משתייך. המדינה אינה יכולה להמשיך ולחפש את הפרט הבודד שהסית, שפשע או שעשה פיגוע ביטחוני, אלא עליה לפעול לייבוש הביצה בה גדל והתחנך. מצב בו יידעו בני החמולה הנרחבת, שהם עלולים להיפגע ממעשיו של אחד מבניהם – ייצור לחץ פנימי לרסן את אותו פרט בעייתי. התמיכה הכספית כשלעצמה אינה בהכרח שלילית, אך תינתן למי שקשרו גורלם עם המדינה והם בעלי הכרת הטוב, ולא כמו המצב היום, כאשר דווקא משפחות אלימות ועברייניות מקבלות כספים ומכרזים בקנה מידה גדול כמעין "דמי שתיקה". יצוין, כי מדיניות שכזו, של "מקל וגזר" ושל התייחסות קולקטיבית למשפחות במגזר, אכן הופעלה בשנותיה הראשונות של המדינה, והיא נשאה פירות והביאה למצב בו כמעט לא היתה פשיעה כלפי המגזר היהודי.
• כנגד התרבות האלימה, יש לצאת במסע חינוכי-תרבותי, למלחמה בתרבות הרצח במגזר, תוך הצבעה על הנחיתות ועל אי-ההתאמה של תרבות זו לבני אדם במאה ה-21. נכון, לשם כך יהיה צורך בשידוד מערכות מחשבתי, תוך החזרה לדיון הציבורי של מושגים כגון תרבות נאורה אל מול תרבות ברברית, תוך הגחכה של מושג "כבוד המשפחה" במשפחות החיות מגניבות ומסחר בסמים ובנשק – לשאול, האם דווקא אותה ריבה צעירה שרכשה לעצמה טלפון, היא שפגעה ב"כבוד המשפחה"…; תוך המחשה, כיצד פותרים סכסוכים בתרבויות אחרות. מסע ההתרפסות כלפי תרבות האיסלאם צריך להיפסק. לא עוד ברכות לחגים שכל משמעותם רצח וג'יהאד. לא עוד הצגת הרמדאן כ"חודש של חשבון נפש". אלא קריאה ליציקת תוכן אחר, תוכן של שלום ואחווה לחגים אלה.
• בנוסף לכל מה שאמרנו, יש צורך במערכת שקופה ומפוקחת העוקבת אחרי כל שקל שהועבר לפרוייקטים במגזר ומאפשרת וידוא, שלא יגיעו לארגוני פשיעה, לארגונים לאומניים או לידי האויב. ניצני מדיניות שכזו החלו להיות מופעלים על ידי שר האוצר הנוכחי, אך יש להמשיך ולהעמיק השימוש באמצעים אלה.
עשורים של התרפסות ושל תיאוריות פרוגרסיביות הזויות אינם ניתנים לתיקון באבחת חרב. אך אם תפעל הממשלה בעקביות במדיניות המוצעת כאן, תוך סגירת המימון הכלכלי לפשיעה, ניתן יהיה, אט אט, לצמצם את נגע האלימות הממאיר במגזר, ובכך לשפר גם את חייהם ואת ביטחונם של בני המיעוט הערבי כאן, תוך הסטת השיח החברתי במגזר משיח של בכי, נהי והאשמת המדינה והמגזר היהודי, לשיח בונה, של ביקורת עצמית, במגמת שיפור ותיקון. ■
