אי שם בתחילת דרכו של מפעל ההתיישבות נולד המושג "להתנחל בלבבות". כלומר: צריך להתנחל לא רק בארץ אלא גם בלבבות. האם הצלחנו בכך?
היום רבים אוהבים לומר שהצלחנו להתנחל בארץ אבל לא בלבבות. להפך: הלא המגזר החילוני דווקא פיתח התנגדות גדולה למפעל ההתיישבות. המגזר הזה שרצה לראות את הציונות כהתנתקות מכל דבר שבקדושה, חידד את עמדותיו והתנגדותו, דווקא לנוכח מפעל ההתיישבות.
ובכן, זאת הסתכלות חלקית מאד, ולא נכונה.
נכון שיש פלח מסויים מאד וקולני מאד מהציבור החילוני שעבר תהליך כזה, בלבו של הפלח המסויים הזה לא התנחלנו. אבל למה להתמקד בפלח הזה? במיוחד שהפלח הזה הולך ומקצין ומצטמק ונעשה לא רלוונטי מיום ליום.
יש במדינה ציבור גדל והולך, שאינו מגדיר את עצמו דתי, אבל מפעל ההתנחלויות וכל הגרעינים שהוא הצמיח נתנו לו עוגן להיות מה שהוא: ציוני גאה, אוהב א"י ומחובר אליה מכח שאיפות אבותיו.
לציבור הזה לא היתה כתובת, עד שקם מפעל ההתיישבות. היום יש לו כתובת.
התנחלנו בלבבות. היטב היטב התנחלנו. אבל משום מה עינינו נשואות אל כמה לבבות מסויימים ובודדים שמשום מה הם המדד שלנו. הלבבות הספציפיים האלה נעשים בלתי רלוונטיים מיום ליום. ברוב הלבבות התנחלנו היטב.
הקמנו גרעינים תורניים במקומות רבים, ויש אנשים רבים שהתנחלנו בליבם.
המסיונרים של האתאיזם
לאחרונה יש פריחה בתופעת המסיונריות האתיאיסטית. התופעה, יש לציין, איננה חדשה. היא הופיעה פעמים רבות בהיסטוריה, לבשה צורות שונות ומאפיינים שונים, אך איננה חדשה. עם זאת, דומה שבשנה האחרונה יש לה עדנה חדשה. את הרשת מציפים מיסיונרים בגרוש שמחלקים חומר מיסיונרי מהסוג הזול. כמו דתיים קנאים.
מה גורם לפריחת הנרקיסים בביצה הזאת? כנראה הם מרגישים את האדמה רועדת להם מתחת לרגלים.
עד המלחמה האחרונה הם חיו בשקט ובשלוה ובתחושת בטחון. איש לא ערער על היותם הנאורים העליונים וברירת המחדל של הישראלי המצוי.
עכשו הם כבר לא כ"כ בטוחים בעצמם. העמדה הנרקיסית של הנאור האולטימטיבי העליון כבר רועדת וכבר לא בטוחה כלל.
המזדעזעים בע״מ
כך הוא גם אלה שדואגים להזדעזע בקול מכך שאנחנו בעד לזרבב את עזה. הם לא מסתפקים בהתנגדות, הם מזדעזעים מעצם העובדה שמישהו מוכן לחשוב כך.
גם האנשים האלה הם אנשים שהאדמה רועדת להם תחת הרגלים. אלה אנשים שתמיד שלטו בתודעה הציבורית ע"י כך שהם קבעו את גבולות השיח.
קביעת גבולות השיח חשובה לשליטה הרבה יותר מהשאלה מה מכריעים בסופו של דבר. היכולת להשליך דעות מסויימות אל מחוץ לגבולות השיח, היא היכולת לשלוט בעם. האנשים האלה חשבו שהם ניצחו כשהם השאירו את כיבוש עזה מחוץ לשיח. והיום הם מזועזעים מכך שרוב העם בעד זרבוב עזה.
מי רוצה לכבוש את עזה
לפני שבועיים נשלפו מהבוידעם פרוטוקולים של ישיבות ממשלה וקבינט מימי צוק איתן, ובעקבותיהם כל פוליטיקאי מנסה לטעון שהוא היה בעד כיבוש עזה, ואילו יריביו התנגדו.
פוליטיקאים יקרים, במקום לריב על השאלה מי רצה לכבוש את עזה לפני עשור, בואו תראו לנו מי רוצה לכבוש את עזה היום.
בעוד רוב הציבור כבר הבין את העניין והתקדם, אתם נותרתם מאחור.
חצי עזה עוד לא בידינו, והאוכלוסיה שהצמיחה את הצבא שביצע את הטבח, מצמיחה עכשו צבא חדש. ושלא תתבלבלו: זה לא מחבל א ולא מחבל ב, זאת האוכלוסיה. העם הערבי. הוא האויב.
נותרה עוד חצי רצועה לזרבב, ובינתים אפילו בחצי שכבר בידינו אתם לא מאפשרים התיישבות יהודית.
זרבבו אחים זרבבו, זרבוביתי זרבוביתו זרבוביתנו וכן הלאה. קץ בבל זרבבל. ■
