01
המאפיין המרכזי של מצוות מחיית עמלק הוא הטוטאליות שלה. רבי דוד אבודרהם, פרשן מהמאה ה14, ניסח זאת כך: "תמחה את זכר עמלק – אפילו מעל העצים ומתחת לאבנים". התורה הכירה את נפש האדם ואת נטייתו לחלקיות. גם כשמתברר שהמלחמה היא קיומית מול רשע טוטאלי, יש לאדם נטיה לברוח לדמיונות שניתן להסתפק במחייה חלקית.
02
ב"ה שהמציאות חזקה יותר מכל החולשות והדמיונות. לא ניתן לברוח ממחייה מוחלטת של האויב – מעל העצים ומתחת לאבנים, ולא ניתן לברוח ממלחמה מתמשכת שתניב בסופה ניצחון; כדאי רק לצמצם נזקים בדרך. עכשיו זהו הזמן להצטרף לארגונים ולעצרות שמבינים שיש כאן רק אופציה אחת: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", או בשפה מודרנית יותר: זה או אנחנו או הם!
03
חלק מהניצחון על עמלק הוא לא לכרוע ולא להשתחוות לו. עמדה יציבה מול העמלקיות המודרנית שהוא הפרוגרסיביות הספקנית.
04
מצוות מחיית עמלק מתחילה בלזכור אותו. זיכרון הוא פעולה אקטיבית מלשון זכ"ר (הצד האקטיבי בזוגיות לעומת הנקביות). לא לזכור דברים בצורה פסיבית ומקרית ("אשר קרך בדרך"), זכירה של תמונה חיצונית בלי הבנת משמעותה, אלא "זכור את עשה לך עמלק" – להבין איך הוא "עשה" אותך, איך זיכרון הטראומה עיצב אותנו בסופו של דבר.
05
אנו לא שוכחים את מי שהרע לנו; לא שוכחים את השואה ולא את החמאס. מתוך הזיכרון אנו נערכים ביתר שאת גם לעמלק הבא שינסה לפגוע בנו. אבל כאשר אנו משתמשים במילים "מלחמת התקומה" ולא "טבח השביעי באוקטובר" אנו מפנימים שהכאב הגדול הצמיח אותנו, ואזי כל ההכנות לקראת הסבב הבא נעשות מתוך זקיפות קומה; כאשר אנחנו מבינים כיצד ההשגחה האלוקית גידלה אותנו דרך המשבר אנו "מוחים" את זכר הטראומה מהנפש שלנו.
06
יש שתי מדרגות במחיית עמלק ("מחה תמחה") בנפש; שתי מדרגות בהתייחסות לרשע: המדרגה הראשונה היא להתקוטט איתו. זו מדרגה הכרחית אולם עדיין הרשע טורד את מנוחתנו והשדים רודפים אותנו. בשלב יותר מתקדם "מחינו" את הרשע כל כך, עד שהוא אוויר מבחינתנו. אנו לא מגדירים את עצמנו דרך הפוגעים שלנו, לא עסוקים בלרצות אותם או מתמלאים בייסורי מצפון על כך שנלחמנו בהם, אלא פשוט ממשיכים בחיינו מתוך הבנה שהקדוש ברוך הוא הוביל אותנו בדרך חתחתים אל המקום שאליו אנו צריכים להגיע. "לא תשכח".
הרע יעבור
הטוב יתגבר
בעזרת ה' ■
