איזו דרך חכמה יותר?
תודה לקוראים שנענו לבקשתי בטור הקודם לדייק יותר את סיפורו של הרב רפאל פוזן. ובכן, הסיפור המדויק הוא שנהג משאית צבאית נכנס בשבת בטעות לאזור ישיבת כרם ביבנה ושאל לגבי הדרך. כמה בחורים ביקשו ממנו כרטיס עבודה (כל נסיעה ברכב צהל״י מחייבת כרטיס עבודה עם יעד הנסיעה, פרטי הרכב, הנוסעים והגורם המאשר). משלא היה לו כרטיס, כפו עליו לשהות בישיבה עד צאת השבת. הרב אלימלך בר-שאול, רבה של רחובות, מסר שיעור בכרם ביבנה, והיה גם משיב לשאלות כתובות בעילום שם. מישהו שאל אותו אם הבחורים האלה נהגו נכון. כתשובה הוא סיפר על חבורה של צעירים וצעירות בחולצות כחולות של ״השומר הצעיר״, שירדו ממשאית טיול ביום שני של ראש השנה בעיר חברון וביקשו משהו, אולי מים, מבחורי ישיבת סלבודקה-חברון. אחד הבחורים שאל את ר׳ לייב חסמן, המשגיח, מה לעשות. ר׳ לייב אמר לו לבקש מהם שיבואו אליו. הבחור הסביר להם שהרב הזקן בישיבה מבקש שייכנסו. כשנכנסו כולם, אמר ר׳ לייב לבחור שיביא שופר ויתקע להם 30 קולות. כשסיים לתקוע, הייתה דממה מוחלטת, אווירת חרדה, ואז בנעימה רגועה ומזמינה פנה אליהם ר׳ לייב ואמר: ׳ברוכים הבאים, אתם אורחים שלנו. אתם לא צריכים לעזוב. מי שרוצה מוזמן להישאר עמנו עד צאת החג…׳, והם נשארו. אמר הרב בר-שאול לבחורי יבנה: ׳אז מה אתם חושבים, איזו דרך חכמה יותר, שלכם או של ר׳ לייב?׳
סיפר לי בנו הרב אליעזר פוזן: ׳כשהייתי אברך בגרעין התורני במצפה רמון, קרה פעם שיצאנו מבית הכנסת בראש השנה אחר הצהרים, באווירת החג, ומולנו עולם כל כך שונה: מגרש כדורגל מלא בעשרות נערים ונערות משחקים, 20 מטר מבית הכנסת. זכרתי את הסיפור ההוא, נכנסתי למגרש ושאלתי בקול: ״רוצים לשמוע תקיעת שופר?״ -״כן, סוף הקפה״ צעק מישהו. קראנו לבעל התקיעה, ביקשנו מאחד הבחורים לברך, והוא אכן תקע תקיעת שופר רבתי לכל הנוער במגרש. זה היה חדש אז, לא נהוג כמו היום. מסתבר שהסיפור על ר׳ לייב השאיר בי רושם רב.׳
אגב, הרב בר-שאול ערך את כתבי ר׳ לייב חסמן לספר בשם ״אור יהל״. הרב בר-שאול היה ממשפחה חב״דית, בוגר ״עץ חיים״ וישיבת חברון בירושלים, פעיל בחבר הרבנים של הפועל המזרחי ובהנהלת החינוך העצמאי של אגודת ישראל. חיבר ספרים מקוריים של הסברה יהודית. תורת הסבא מסלבודקה ותורת הרב קוק, מהן ינק מהמקור, היוו עיקר ההשראה ליצירתו. היה לו שיח עם כל חלקי הציבור, וכולם ראו בו דמות מופת במנהיגות ובחינוך. נפטר בגיל צעיר בשיא פעילותו.
חוויה משותפת בישוב בשרון ובמאה שערים
בליל פורים האחרון למדתי באחד מיישובי השרון עם קבוצת אנשים, שבדרך כלל אינם באים לבית כנסת לשמוע קריאת מגילת אסתר. שאלתי אותם על הדמויות במגילה, אבל הם לא כל כך זכרו את הסיפור. מי היה אחשוורוש? מה היה הסיפור איתו? הם ביקשו תזכורת. חזרתי על הסיפור באופן בסיסי ביותר, ואמרתי להם שעוד מעט נקרא את כל הסיפור ואפילו עם מנגינה. ישבתי במחיצתם לשיח מרתק וארוך, אבל הופתעתי מהבורות. סיפור המגילה בכל הדורות היה ידוע היטב לכל ילד וילדה מגיל 3-4, והם הרי אנשים שגדלו במערכת החינוך כאן בארץ.
בצהרי הפורים הייתי בשכונת מאה שערים, אחרי ביקור אצל מו״ר ולימוד בבית מדרש אהוב עלי. התחילה אזעקה, והעולם – כמנהגו נוהג. רצתי למרחב מוגן, אבל לא ראיתי עוד אנשים סביבי ששינו מהילוכם בעקבות האזעקה. היו שם מאות יהודים, ושוב הופתעתי מהבורות. כל ילד יהודי ידע בכל הדורות שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת ויום הכיפורים. הרגשה דומה לשל אמש. אני מתרחק מכל הכללה, ומעיד רק על מה שראיתי בסביבתי.
משהו בהיכרות הבסיסית עם ערכי היהדות, עם סדרי העדיפויות של השולחן ערוך, משתבש בדור האחרון. וזה חדש! בימי הקורונה שאלתי את הגאון רבי אביגדר הלוי נבנצל שאלה הלכתית בנושא הרחקות משרד הבריאות, והוא ענה בהאי לישנא: ״בשאלות של לא תרצח אני מפחד לפסוק״. לפעמים מערבבים ענייני אגדה או השקפות עולם בנושאים הלכתיים. אחת ממטרות המדור הזה היא להזכיר את חשיבות המסורת בהלכה, משום שלצערנו, בכל המגזרים ובתחומים שונים, יש סטיה מהפרופורציות ההלכתיות שלימדונו גדולי ישראל.
ממה פחד האדמו״ר מסלונים?
פעם שאלתי את מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מדוע לא כתבו ספר על חיי חמיו ה״נתיבות שלום״ מסלונים, אחרי פטירתו. הוא השיב: מה יש לכתוב? לא היו לו כל מיני עניינים משונים, הוא לא הדליק נרות חנוכה בצורה יוצאת דופן אלא בדיוק כפי שכתוב בהלכה, הוא נטל לולב כמו שכתוב בהלכה, הוא למד תורה, התפלל ועבד את ה׳ בדיוק כפי שנצטווה…הקב״ה גוזר והצדיק מקיים.
ופעם אחרת סיפר לי: מורי וחמי פחד מאד שמא יכתבו עליו ספר אחרי מותו. באופן טבעי הוא חשש במיוחד מר׳ אהרון סורסקי שהתמחה בספרים מעין אלו, והוא חסיד סלונים. לכן פנה אליו והזהירו לבל יעז לכתוב עליו ספר. והאזהרה הועילה…
קריית-שמונה וברכת ״שהכל״
בימים שבהם קריית-שמונה בכותרות, יש ענין להזכירה גם כמקום תורה מובהק. הרב אפרים שחור הוזמן על ידי יבלח״א הרב צפניה דרורי לייסד את ישיבת ההסדר ולהיות ממקימי עולה של תורה בעיר, וכך עשה בשנותיה הראשונות. זכורני את מנהל בית הספר שלנו, הרב מרדכי תובל, מספר לנו על מחלתו הסופנית של הרב שחור, ומביא אותו בשיעור ״מסילת ישרים״ כדוגמא ומופת ליהודי שחי תורה ויראת שמים. יומיים-שלושה לפני פטירתו של הרב שחור בגיל צעיר, סיפר לנו הרב תובל על ביקור שערך אצלו. הוא תיאר בפנינו כיצד אדם שסובל ייסורים נוראיים מברך ברכת ״שהכל נהיה בדברו״ בכוונה עצומה, בקבלת הדין, ומה שחשוב לו, כשהוא בקושי יכול לזוז, הוא דקדוק הלכתי. מאוחר יותר התיאור הזה היה שותף גם למספר, הרב תובל, שנפטר גם הוא ממחלת הסרטן בגיל צעיר. אבל המשותף הנוסף לשניהם היה העמדת תלמידים רבים עם אמונה עמוקה שעוברת לדורות. ■
meirdorfman@gmail.com
