מה ההבדל בין גלות לדיאספורה? כמה מסוכן רילוקיישן לאמריקה? וכמה צריך לשלם כדי שהילד שלך יישאר ייהודי? כמה מחשבות ממסע קצר מעבר לאוקיינוס
עמדנו בכניסה לישיבת רמ"ז במנהטן, תיכון יהודי יוקרתי בלב ניו יורק. מולנו ניצבו ארבעה אנשי אבטחה חמושים, מצלמות ובידוק קפדני. לרגע חשבתי על בתי הספר בארץ, שבהם אתה מקטר כי צריך לחכות עד שהשומר הקשיש יחזור מחדר מורים עם הקפה שלו ויפתח לך את השער. פתאום הרגשתי הרבה יותר רחוק מתשעת אלפים קילומטר. ניו יורק היא פשוט פשוט עולם אחר.
לפני כמה ימים חזרתי ממסע קצר בארצות הברית. משלחת רבנים מישראל מטעם מרכז ברקאי להכשרת רבנים ופיתוח קהילות שהתארחה בכנס רבני אמריקה. תוך ימים ספורים נפלו לי כמה אסימונים על האחים שלנו שמעבר לים, ועל כמה מעט אנחנו באמת מבינים את העולם שבו הם חיים.
1.
גלות או דיאספורה? לא רק משחק מילים
אנחנו מכנים את מצבם בשם גלות. "מפני חטאינו גלינו מארצנו". קללה, זמנית, שחייבת להסתיים בהקדם.
הם קוראים לזה דיאספורה (Diaspora) – תפוצות. לא תקלה היסטורית אלא מודל לגיטימי של קיום יהודי. יש ביניהם כאלה שאפילו עושים למודל הזה אידאליזציה, ומסבירים שתפקידם להשפיע על האנושות מקרוב, לחזק את מדינת ישראל מעבר לים, וכמו שהם אומרים "לא לשים את כל הביצים היהודיות בסל אחד".
בשיחה עם הרב חיים, רב קהילה גדולה בצפון אמריקה, דיברנו על ה-7 באוקטובר. אמרתי לו שבעיניי הוא הוכיח עד כמה מדינת ישראל נחוצה: כשהיא "נעלמה", כביכול, לשש שעות, בא עלינו אסון כזה.
הוא ראה את זה הפוך. לדבריו, ה-7.10 הוכיח שגם כשיש מדינה יהודית – הקיום שלנו עדיין איננו בטוח, ולכן חשוב שלעם היהודי תהיה אחיזה גם במקומות נוספים בעולם. סוג של 'גיבוי'.
לא השתכנעתי. אבל כן הבנתי שיש כאן תפיסת עולם ולא רק תירוץ.
2.
״אל תקראו לנו בוגדים״
עיתונאי ישראלי בכיר פרסם לאחרונה טור חריף נגד יהדות ארצות הברית. איך ייתכן, הוא טען, שמתוך חמישה מיליון יהודים רק אלפים בודדים עולים ארצה מדי שנה?! הוא לא חסך במילותיו ואפילו כינה אותם 'בוגדים'.
רבים מהם נפגעו מאד. פתאום, בשיחות מסדרון ובסעודות שבת, הבנתי עד כמה. התארחנו בשבת אצל משפחה מקסימה בצ'רי היל, ניו ג'רזי. יש להם ארבעה ילדים. שלושה מתוכם גרים בארץ. הבן הצעיר כרגע בלבנון. האב, רופא מוכשר, הגיע אחרי 7 באוקטובר להתנדב בישראל בטיפול בחולים. והם לא היחידים. יש רבים שישראל וצה"ל יקרים מאוד לליבם. שתורמים, מבקרים כאן שוב ושוב, שולחים ילדים ללמוד בארץ, בוכים איתנו כשאנחנו כואבים ומתפללים איתנו כשאנחנו נלחמים.
אפשר לרצות שיעלו. אפשר לכאוב שהם לא עולים. אבל תמיד צריך לזכור שהם אחים שלנו, לא עובדים שלנו. ובתוך משפחה צריך לדבר נכון: אפשר לבקש, לשכנע, אפילו להתווכח – לא לבזות.
ועוד דבר שאנחנו לא קולטים – לעלות מארה"ב זה לא לעבור מרמת גן לגבעתיים. אנחנו, חברי המשלחת, הרגשנו כמה קשה לנו לדבר באנגלית כמה דקות מול קהל. ומה נאמר על לעזוב מולדת, שפה, משפחה וקריירה ולהתחיל מחדש בארץ יקרה, מסוכנת ומאתגרת מאד? אנחנו לא חייבים להסכים עם הבחירה שלהם, אבל חייבים להבין את הקושי שלה.
3.
״רב?! מי צריך את זה בכלל?״
עוד דבר שתפס אותי היה המקום של הרב והקהילה. בישראל יש לא מעט קהילות שלא לגמרי ברור להן למה בכלל צריך רב. ואם כבר יש – לפעמים נדמה שעושים לו טובה והשכר שלו נע בין נמוך למביך.
שם זה עולם אחר. ביקרנו במשרדו של רב קהילה גדולה בניו יורק. חדר עצום, מזכירה, עוזר-רב ומערכת קהילתית שלמה סביבו. הבניין עצמו השתרע על שש קומות: בית כנסת, ספרייה, אולמות, פעילות חינוכית וקהילתית ענפה.
ופתאום הבנתי למה. בישראל היהדות נמצאת באוויר. הרחוב יהודי, לוח השנה יהודי, החגים מורגשים, העברית עוטפת אותך. שם – בלי קהילה חזקה, הזהות פשוט מתאדה. מה שבטוח הוא, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם על היחס לרב ועד כמה קהילה יכולה להיות דבר מעצים.
4.
רוצים חינוך יהודי? תשלפו ארנק
בישיבת רמ"ז ראינו עבודה חינוכית מרשימה. ניסיון עיקש לחבר צעירים לזהות יהודית ולישראל. ואז שמענו את המחיר: 46,000 דולר לשנה! לילד אחד. פתאום אתה מבין למה משפחות רבות שולחות את הילד שלהם לבית ספר ציבורי-גויי. רבים היו מעדיפים חינוך יהודי, אבל המחיר כמעט בלתי אפשרי.
והאובדן הגדול ביותר הוא אצל הישראלים. מיליון (!) איש שעשו רילוקיישן לאמריקה. בארץ הם נשענו על יהדות "אוטומטית". שבת ברחוב, עברית, חגים, סביבה יהודית. באמריקה האוטומט הזה כבה. והתוצאה: בלי קהילה, בלי חינוך יהודי ובלי זהות שנבנית באופן מודע – קל מאוד להיסחף ו-90% מהם (!) מתבוללים ואובדים.
5.
השנה שאסור לנו לפספס
וכאן מגיעה אולי התובנה החשובה ביותר: קשה מאוד לשכנע אדם בן חמישים, מבוסס ומצליח, לעקור מביתו ולעלות ארצה. ההזדמנות שלנו היא אצל הצעירים. רבים מהם מגיעים לכאן לתקופת לימודים משמעותית. לפעמים חודשים, לפעמים שנה שלמה. זו נקודת מפתח. לצערי, לפעמים אנחנו מפספסים אותה. חלקם חיים כאן בתוך בועה: שיעורים באנגלית, חברים דוברי אנגלית, מעט מאוד מפגש אמיתי עם החיים בישראל. אבל מי שכן פוגש את הארץ באמת – פעמים רבות נקשר ובוחר להישאר. ואז כשעוד בן עולה. ועוד בת. ועוד אחד. ההורים מביטים יום אחד סביב ואומרים: אם שלושה ילדים שלנו כבר בארץ, אולי גם אנחנו צריכים לחזור הביתה?
יש לנו הרבה חזיתות כעם והרבה משימות דחופות. אבל חזרתי מהמסע הזה בתחושה מטרידה: אחינו ואחיותינו שמעבר לים לא ממוקמים מספיק גבוה בסדר העדיפויות שלנו. וזו טעות. כי כל יום שעובר עוד מישהו נטמע, עוד משפחה מתרחקת, עוד חלון הזדמנויות נסגר. הבשורה הטובה היא שזה לא אבוד. כי אולי ניו יורק רחוקה מכאן תשעת אלפים קילומטר – אבל במובן העמוק היא יכולה להיות קרובה הרבה יותר ממה שנדמה. אם נפסיק לנזוף באחים שלנו, נלמד מהטוב שבהם ונעריך את הדאגה והתמיכה שרבים מהם מגלים לארץ ישראל,ובעיקר נראה בהם משפחה שמקומה שמור סביב השולחן – יש סיכוי שהם עוד ישובו לשבת איתנו יחד. ■
