01
יש אנשים שיש להם שיטה מתוחכמת: הם אוהבים לקחת מאורעות לאומיים ולצקת בהם תוכן הפוך מכוונתם המקורית: יום הזיכרון לשואה לגבורה למשל הפך ליום 'זיהוי תהליכי גזענות בחברה הישראלית'; יום הכיפורים מצוין כיום של בכי ונהי על מלחמת יום-כיפור עם מסר נוקב ש'חייבים שלום בכל מחיר'; שמחת תורה כמובן קיבל גוון של ייאוש לחמישים השנה הקרובות. באותה מסגרת הונדסו ימי שלשת-השבועות, בהם אנו זוכרים את חורבן בתי המקדש, לימי נבואת-זעם קודרת על סופה של מדינת ישראל הממשמש ובא.
02
תמצית התיאוריה היא כדלקמן: מדינת ישראל עומדת על סף תהום, וכדוגמת העבר מאוימת ביטחונית בידי כוחות אדירים כאימפריות הבבלית והרומאית. בשנים האחרונות גם התווסף טוויסט מיסטי: מכיוון שמדינת ישראל נמצאת לאחר שנות השבעים לעצמאותה המתחדשת, הדבר מזכיר את מלכות חשמונאי שהחלה להתפורר לאחר 70 שנות עצמאות (?). החברה הישראלית היא מושחתת מיסודה ומלאת עוול ורשע. אנו מתעמרים באופן שיטתי ואכזרי בחלשים בחברה היהודית ו'בגרים-התושבים' (האוכלוסייה הערבית והעובדים הזרים); ה'ישראלי המכוער' הוא חצוף, גס רוח ופרימיטיבי, ואינו ראוי למדינה משלו; וכמובן ראש הממשלה הוא מושחת. צריך להפסיק מיד עם שנאת החינם ולהעיף את כל מי שאנחנו שונאים. המתחים בחברה הישראלית בימינו הם כדוגמת שנאת החינם שהייתה בסוף ימי בית שני. אנו מסוכסכים ושבטיים ללא תקנה; וכדוגמת העבר, הדבר מעיד על חברה מנוונת שקריסתה היא רק עניין של זמן.
03
מכל האמור לעיל מבקשים אותם אנשים להסיק את מה שהם חשבו מלכתחילה: ראשית, יש לוותר על נכסים טריטוריאליים ולהיכנע לתכתיבים וללחצים בינלאומיים; שנית, יש להשקיע את המשאבים הכספיים של המדינה רק בדאגה לזכויות הפרט ובכלכלה סוציאליסטית (וכמובן להדיח את ראש הממשלה); והמסקנה החשובה ביותר – צריך לטשטש את כל סממני הזהות היהודית ולהתמקד במכנה המשותף הנמוך של 'מדינת כל אזרחיה', היינו בצרכי החיים הבסיסיים: קיום כלכלי, חופש פרטי ובידור להמונים.
04
לא נעים להרוס את חגיגת המסכנות והייאוש, ולא יפה לקחת מאנשים את האשליה שהם על תקן הנביא ירמיהו או רבן יוחנן בן זכאי, אולם כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ימי שלשת השבועות הם אמנם ימי-אבל אולם ישנו הבדל תהומי בין אבל בעידן של חורבן לבין אבל בעידן של גאולה: מדינת ישראל היא אימפריה אזורית ואינה נמצאת באיום קיומי משום צבא בסדר גודל רומאי או בבלי. אין מה להיתפס לשאננות אבל גם אין מה לפחד. הפערים הצבאיים, הטכנולוגיים והאנושיים בינינו לבין אותם שמאיימים עלינו הם אדירים ורק הולכים וגדלים; ב"ה.
05
העם היהודי נמצא כעת במצב הכלכלי הטוב ביותר בתולדותיו. רמת החיים במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם וכולם נהנים מכך. הפערים החברתיים – שהם תוצר בלתי נמנע של הטבע האנושי – הולכים ומצטמצמים ככל שהכלכלה מתחזקת. מדינת ישראל היא אימפריה של צדקה. האופי הישראלי אינו מכוער אלא יפה מאד: נמרץ, יצירתי, חברותי וקצת דעתני ועקשן; פה זה לא אירופה הגוססת, וטוב מאד שכך. החסד והעזרה ההדדית הם ערכים עליונים בחברה הישראלית, וניכרים בימי שגרה ועוד יותר בימי חירום; תודה לא-ל. ראש הממשלה אינו מושחת אלא מגדולי המנהיגים שהיו פה.
06
'שנאת חינם' מהווה איום ממשי על חברה בעת שמצויים בתוכה כוחות שקולים (!) שמסוכסכים ביניהם. המצב כיום הוא שרוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל הוא בעל מכנה משותף חזק של מסורתיות ולאומיות. ישנו ציבור קטן וכוחני, דומיננטי בתקשורת, באקדמיה ובמשפט, שמנסה להציג מיצג שווא של מדינה מפולגת העומדת על סף תהום כדי להעניק משקל לדעותיו בלי פרופורציה לגודלו. אבל אין פה שום שנאה ובטח לא בחינם; הרוב הלאומי והמסורתי אינו שונא את המיעוט אלא מבקר אותו – ובצדק – על הנזק האדיר שהוא גורם למדינה; ואזי המיעוט זועק 'הסתה' ו'שנאת חינם', במקום להתמודד עם הטענות.
07
המסקנה המרכזית מימי שלשת השבועות אינה גלגול עיניים מיוסר כלפי השמים; אלו אינם ימים של ייאוש אלא של תקווה. בתקופה זו יש לכאוב וללמוד מה חסר לנו כיום כשאין בית מקדש: קדושה וקרבת אלוקים (שבמצבן השלם גם מביאות לחברה מתוקנת). בימים הללו יש להרבות בחיזוק המסורת היהודית שכוללת בתוכה אהבת חינם לכל כוח חיובי, וביקורת נוקבת כלפי כוחות שליליים. אל חשש, אנו לא הולכים לקראת חורבן בית שלישי אלא לקראת עתיד מזהיר מבחינה ביטחונית, כלכלית, דמוגרפית ותרבותית; כלשון הנביא: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ■















