אחד הדברים הקשים בעולם הוא לשנות ולהשתנות, והכי קל להישאר במקום. כך הוא גם בחיים הפרטיים וכך הוא גם בגאולה הכללית של עם ישראל.
בחיים האישיים – לפעמים מגיע הזמן להחליף משהו, להחליף מקום עבודה, מקום לימודים, או כרל דבר אחר. מחכים ומחכים עד שבסוף העבודה בועטת אותך החוצה ואז זה לפעמים כואב יותר.
גם בחיים הלאומיים לפעמים מחכים כל כך הרבה עד שחוטפים בעיטה. עד שמשמיים מכריחים, ואז זה בא לא עלינו בדרך קשה.
מי שלא שומע את קול הגאולה
כשהתחילה החזרה לארץ ישראל, היא התחילה מאהבה, רבנים שעלו לארץ מתוך אמונה שהם מקרבים את הגאולה, צעירים שעלו מתוך תשוקה ומתוך ציפייה של גלות ארוכה כל כך, אבל היו גם רבנים שזעקו שזה אסור, והיו רבנים שהמשיכו את אותה הדרך שבה "שב ואל תעשה עדיף" ו"חייבים לחכות לכנפי השכינה שתביא אותנו לארץ" והסברים ארוכים למה עלייה לארץ ישראל היא ביזיון לקדושת הארץ, ודיבור בעברית הוא ביזוי שפת הקודש, ובכלל התרחקות מארץ ישראל ומהשפה העברית עד הגאולה היא היא האהבה האמיתית לארץ.
במבט היסטורי גילינו לצערנו, שלפעמים אם לא מזהים בזמן את פעמוני הגאולה, חוטפים בעיטה אדירה ועפים עוד צעד בגאולה חבוטים וכאובים. כי אסור לדחוק את הקץ, אבל גם אסור לדחות את הגאולה, אחרת היא מושכת אותך באוזן וזה כואב.
הר הבית בידינו
ובכל זאת, גם בתקופה שהיה קשה עד בלתי אפשרי ליהודי לחיות בארץ, הרמב"ם הגדול הגיע מתוך כיסופים לביקור בארץ ישראל. ביום שהוא עלה להר הבית, התרגשותו הייתה כל כך גדולה, שהוא קבע יום טוב למשפחתו בכל שנה ביום העלייה, יום טוב עם סעודה ראויה ושמחה על הזכייה הגדולה שזכה בעלייתו.
מאות שנים אחרי כן, כשמוטה גור קורא "הר הבית בידינו", הרב שלמה גורן ניסה לארגן בהר הבית מבנה ללימוד תורה ומנייני תפילות יהודיים. אבל הגבר שתום העין משה דיין החליט "להיפטר" מהצרה היהודית הקדושה הזאת שנקראת הר הבית ומסר את מפתחות ההר לירדנים.
הרב שלמה גורן בגדלותו הבין את גודל השעה ושלח חיילים למדוד ולמפות את הר הבית במדוייק. הוא פרסם ספר עם המפה וההסברים וכל הנצרך כדי לחזור לקיים מצוות ולקדם את הגאולה, ולא לחכות מרחוק ש"כנפי השכינה" יסחבו אותנו עד לאן שצריך להגיע. מידותיו של בית המקדש ידועות, כיוונו ידוע, מידות הר הבית המקודש ידועות, יש מסורת ברורה על מקום קודש הקודשים וגם לפי מחלוקות כאלה ואחרות, ברור איפה בית המקדש לא היה.
גדולי הרבנים קוראים לעלות להר
לא הייתי מתיימרת לכתוב את כל הדברים האלה על דעת עצמי. אומרים את זה רבנים גדולים שלקחו צעד לכיוון הגאולה מתוך אהבת הר הבית, אהבת הקב"ה והתשוקה להתקדם לגאולה בלי לחכות שניבעט לשם.
את העידוד לעלות להר הבית מובילים רבנים כמו הרה"ג דב ליאור שליט"א , שבנו הרב אלקנה ליאור שליט"א כתב לימים ספר בנושא מיקום המקדש, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת מעלה אדומים, הרב רא"ם הכהן, הרב יהודה קרויזר שליט"א שכתב חוברות הסבר הלכתיות ורעיוניות רבות לאורך השנים, הרב דוב קוק שליט"א, הרב יצחק ברנד שליט"א, הרב משה טנדלר זצ"ל, חתנו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, ועוד ראשי ישיבות רבים. היום הולכים בדרכם הרב ובר שליט"א והרב אלישע וולפסון שליט"א רבני "ישיבת הר הבית" שמעמידים תלמידי חכמים בהר הבית יום יום. רבנים רבים עולים להר עם תלמידיהם, עם משפחתם, עם יישובם ויכולים להדריך כל אחד בעלייה טהורה וקדושה להר הבית.
ואפילו המשטרה מאפשרת ליהודים עלייה רק בגבולות המותרים לפי ההלכה, כך שאי אפשר "ליפול בטעות" גם אם רוצים..
קול דודי דופק
השאלה העומדת לפתחנו היא היא האם לחכות מחוץ למקום המקדש, להתבטל מכל המצוות הנוהגות בהר הבית, ולהדחיק את הרצון הטבעי של הנשמה היהודית להתקרב לקודש, או שאנחנו מקשיבים לקול גדולי התורה המאמינים בגאולה בדרך הטבע ובהתעוררות מלמטה. בראשם הרמב"ם, ולפניו הנביא חגי (א', ד'): "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב.".
היום, ברוך ה', כבר קורא קול התפילה בהר הבית, ומותר להראות לפני ה' בשירה ובריקודים ובשמחה, ומותר להשתחוות בפני מי שברא את העולם בביטול גמור. ועדיין הבית הזה חרב, ולמי שיש תקציב וכוח ושמחה לבנות בית מדרש לתלמידיו, מצופה ממנו שיפעל גם למקום משכנו של בית ה', כי הגיעה העת ונגמרו התירוצים. ■
