חשיפת תוכנית ה״הרדמה״ הערבית מוכיחה שוב: האובססיה שלנו להסכמי השלום עלולה לגרום לחורבננו. השכנים שלנו למדו לרמות אותנו כדי לספק לנו את פיסת הנייר שאנו כה נואשים לקבל.
ד״ר יגיל הנקין ניסח זאת היטב: עלינו לנטוש את אשליית מיקור החוץ, להפסיק להפקיד את ביטחוננו בידי ניירות וערבויות זרות, ולחזור לאסטרטגיה של בניין כוח עצמאי וריבונות מוחלטת בשטח
השבוע נחשף הקלף האמיתי והציני מאחורי תעשיית השלום של המזרח התיכון. העיתונאי רועי קייס חשף כי גורמים במדינה ערבית הציעו לשכנתם לחתום על הסכם שלום עם ישראל מתוך מטרה אחת ברורה: "להרדים" את המערכת הישראלית ולהכין את הקרקע לעימות צבאי עתידי בתנאים נוחים. הידיעה הזו מהדהדת היטב את לקחי ההיסטוריה והמציאות הקשה. המזרח התיכון מזהה את נקודת התורפה הישראלית הלאומית ופועל בהתאם. אויבינו מבינים את האובססיה המוסדית שלנו להשגת הסכמים כתובים, ומשתמשים בה כנשק קטלני נגדנו.
ההתמכרות הישראלית לטקסים ולחתימות על מדשאות יצרה מפת תמריצים מעוותת לחלוטין. הנהגת המדינה, בגיבוי התקשורת והפקידות, מעניקה חשיבות עליונה להשגת הסכם שלום כתוב כהישג בפני עצמו, במנותק לחלוטין ממשמעותו המעשית. השכנים שלנו למדו לרמות אותנו בדיוק בנקודה הזו. הם מזהים את הצורך הפסיכולוגי של ההנהגה הישראלית בחתימה פורמלית. הפורמט קבוע מראש: הם מספקים לנו את פיסת הנייר המיוחלת, מתעטפים בחיוכים למצלמות, וסוחטים תמורתה ויתורים טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים אדירים. המערכת הישראלית מסתפקת בנייר הכתוב ונמנעת לחלוטין מדרישת תוצאות אמיתיות של פיוס בשטח, כגון שינוי מערכת החינוך ועצירת ההסתה. הפוליטיקאים שלנו מקבלים טקס חגיגי בבית הלבן, והאויב מקבל זמן קריטי להתחמש, להתבסס ולהכין את המכה הבאה.
התפיסה הקונספטואלית השגויה הזו נותחה לעומק במאמרו המכונן של ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין, "מה יבטיח את קיומנו?". הנקין משרטט בדייקנות כיצד מדינת ישראל זנחה את האסטרטגיה-רבתי המנצחת של דוד בן-גוריון. התפיסה הבן-גוריונית נשענה על בניין כוח צבאי עצמאי, הרתעה מוחלטת ובריתות המבוססות על שילוב אינטרסים נוקשה וראיית עולם מציאותית. במקומה, אימצנו החל ממלחמת יום הכיפורים אסטרטגיה הרסנית של "הסכמים". מתוך עייפות החומר, הפריטה המדינה את ביטחונה למיקור חוץ. ממשלות ישראל החלו לסמוך על ניירות חתומים, על כוחות בינלאומיים חסרי תועלת כמו כוחות האו"ם בלבנון, ועל ערבויות זרות, במקום לסמוך על כוח המגן העצמאי שלנו.
הסכם, שנועד בעבר רק לייצג מציאות קיימת של כניעת האויב והשלמתו עם קיומנו, הפך פתאום למטרה אוטופית בפני עצמה שאמורה לייצר מציאות חדשה בכוח הקסם של החתימה עצמה.
"ההבחנה המבריקה של ד"ר הנקין מחלקת את ההסכמים שאנו חותמים עליהם כמדינה לשניים: "הסכם מייצג" ול"הסכם מייצר". הסכם מייצג, דוגמת הסכם השלום עם ירדן, מעניק חותמת רשמית ופורמלית למציאות של שיתוף פעולה שכבר התקיימה בשטח עשורים רבים, לאחר שהמלך חוסיין הפנים את עוצמתנו והתייאש מהשמדתנו. לעומת זאת, הסכם מייצר, דוגמת פשע אוסלו, נחתם מתוך האשליה שנייר מסוגל לברוא מציאות חדשה ולמחוק את כוונות ההשמדה של יאסר ערפאת. הממסד הישראלי התמכר עמוקות להסכמים המייצרים, ושילם עליהם בנחלי דם. האויב מזהה את חולשת הדרג המדיני, חותם בשמחה על "הסכם מייצר" כדי לסחוט נכסים אסטרטגיים טריטוריאליים, ומשתמש בזמן השקט כדי לבנות את מכונת ההשמדה הבאה באין מפריע."
אסטרטגיית ה"הרדמה" הערבית אינה המצאה חדשה. היא נשענת על מודל "הסכם חודייביה" המוסלמי, המקדש שביתת נשק טקטית מול כופרים לצורך צבירת כוח לפני השמדתם. יחיא סינוואר יישם את המודל מולנו. החל משנת 2018 הוא שיווק לישראל מצג של "הסדרה" ושלום כלכלי. סינוואר שאב מזוודות כסף קטרי, הכניס רבבות פועלים עזתים, והרדים את המערכת לחלוטין. צה"ל והדרג המדיני נאחזו בהסכמות השקטות, והתעלמו מאימוני הפשיטה הגלויים על הגדר. אויבינו סיפקו לנו אשליה של "הסכם", והכינו לנו את טבח השבעה באוקטובר.
ההיאחזות באשליית ההסכמים משרתת גם את המנגנון הפקידותי והמשפטי בישראל, המחפש פתרונות נייר לבעיות קיומיות. האחריות הבלעדית לקיומנו מונחת על כתפינו. שום הסכם חתום מול לבנון, סוריה או רשות פלסטינית כלשהי אינו מהווה תחליף לנוכחות צבאית פיזית, לריסוק תשתיות האויב בשטח ולשליטה אסטרטגית בלתי מתפשרת.
בדיונים הביטחוניים והמדיניים שאני מקיים עם מקבלי החלטות בכנסת, ובהרצאותיי בפני קצינים וחניכי מכינות במסגרת פעילות מיזם "על המשמעות", אני מציב תמיד את מפת התמריצים הריאליסטית: אויב מקבל תמריץ לרמות אותך כאשר אתה משלם לו בנכסים קיומיים על עצם החתימה. המדינה מחויבת לזנוח לחלוטין את אשליית מיקור החוץ ואת דת ההסכמים המרדימים. שלום אמיתי במזרח התיכון מושג ונשמר אך ורק דרך עוצמה צבאית בלתי מעורערת וגביית מחיר השמדה מכל תוקפן. הפסקת ההתמכרות לפיסות נייר היא התנאי הראשון להבטחת קיומנו הריבוני ביום הפקודה. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
