סגנון הנאום של משה רבינו בספר דברים, מקבל בפרשתנו תפנית חדה. הקול המרגיע, האבהי, הדואג והמלטף של משה רבנו משתנה לקול מאיים ומתריע:
(טו) והיה אם–לא תשמע בקול ה' א-להיך… ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה… ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך ישלח ה' בך את–המארה את–המהומה ואת–המגערת בכל–משלח ידך אשר תעשה עד השמדך ועד–אבדך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני…' ועוד רשימה ארוכה ארוכה של קללות ממש לא נעימות. סיכומה של הרשימה הזאת הוא: 'אלה דברי הברית אשר–צוה ה' את–משה לכרת את–בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר–כרת אתם בחרב'. [דברים כח] מנהג ישראל לקרוא פסוקים אלו בקול חלוש כי ממש לא נעים לשמוע זאת. מדוע בעניין הקללות מרחיב משה ומפרט פרטים ופרטי פרטים?
בזמן הקריאה בתורה, יש לי תחושה מעיקה שמשווה בין כל הסעיפים האלו בברית שבין הקב"ה לעם ישראל, לבין הסעיפים בחוזה שאנו חותמים עליו, ובו באותיות הקטנות כתובים כל הדברים ההזויים ביותר, המפחידים ביותר, ואין לנו כח להתעמק בהם, [מה גם שהם כתובים באותיות קטנות ביותר…] ומיד אנו חותמים על החוזה…
תורתנו היא תורת אמת, וודאי שמגיע לנו שכר מרובה על קיום התורה ומצוותיה וכפי שהתורה כבר הקדימה בפרשתנו: 'והיה אם–שמוע תשמע בקול ה' א-להיך לשמר לעשות את–כל–מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' א-להיך עליון על כל–גויי הארץ ובאו עליך כל–הברכות האלה והשיגך כי תשמע בקול ה' א- להיך ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך פרי–בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך…' [שם] ועוד ועוד ברכות אך מנגד עלינו לדעת שיש משמעות, השלכות ועונש למי שעובר את דבר ה'.
כח הבחירה שניתן לנו לבחור בין טוב לרע הוא כח מחייב, כח בחירה, אחריות. האדם חייב לשאת בתוצאות בחירתו, בתוצאות מעשיו, אין זו גזירת שמים, יש כאן חשבונות אלוקיים ועל הכל יביא ה' אלוקינו אותנו במשפט.
דווקא בימים אלו של ימי הסליחות והרחמים, בימי אלול שקיבלנו את המתנה של 'תשובה', נדע לפקוח את העיניים, להעיר את הלבבות ללקיחת אחריות על מעשינו לא רק לעתיד אלא גם על שינוי ומחילה את העבר. 'אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות – חטאנו לפניך רחם עלינו'. ■
