לפני שנים התקיים בוותיקן ברומא מפגש פסגה. מצד אחד של השולחן ישבו רבנים מהארץ ומהעולם, ומן העבר האחר ישבו אנשי דת נוצרים, כמרים ובישופים. המטרה

"שלום הרב. אנחנו אובדי עצות. הבן שלנו רק בן 16 ואנחנו מרגישים שאיבדנו אותו. הוא הפסיק ללכת ללימודים ומבלה את היום במיטה בצפייה בסמארטפון שלו.

״ואני דווקא שמחה שנחרב בית המקדש״, אמרה לי גלית תוך כדי שהיא לוקחת עוד לגימה מהקפה. כשקלטה את התדהמה על פניי מיהרה להבהיר: ״אל תיקח

״לפני שבוע חגגתי יום הולדת 35״, סיפרה לי סיון בעצב, ״בחלומות הילדות שלי בגיל כזה הייתי כבר אמורה להיות נשואה מזמן ואימא לחמישה ילדים. בסיוטים

״אמא שלי נפטרה הבוקר״, כתב לי אדם לא מוכר בווטאספ, ״בעוד ארבע שעות ההלוויה וממש חשוב לנו שאתה תערוך את הטקס. תוכל? נשלם כמה שצריך״.

ככה זה בחיים: לפעמים אדם כל-כך מרוכז בעצמו עד שהוא שוכח מה שקיים חוץ ממנו. אם נרחיב את הפוקוס: הכלל הזה נכון גם לגבי קהילה

האם היום שואלים רבנים יותר מפעם? קשה לומר. מצד אחד, אמצעי התקשורת הנגישו את הרבנים ואינך צריך עוד להטריח את עצמך לביתו של הרב כדי

השבת נפרדה לשלום והשמים היו זרועי כוכבים. המתפללים יצאו מבית הכנסת אל הלילה הקריר כדי לומר ברכת הלבנה. זה היה ערב סתיו סגרירי במיוחד ועננים

״אני חוזרת עכשיו מביקור בבית הדוד שלי שחולה בלוקמיה ונמצא במצב סופני״, אמרה לי נירה והעצב ניבט מעיניה, ״הרופאים עשו הכול למענו, אבל הגענו לשלב

הוא נולד בברית המועצות הקומוניסטית לפני מאה שנה. אימו זייפה את התאריך על תעודות הלידה שלו ושל אחיו כדי שלא יחייבו אותם ללמוד בבית הספר