במלחמת העולם השנייה, קיבלה ממשלת בריטניה החלטה דרמטית: לחלק לכל האזרחים תלושי מזון מוגבלים ולפקח על התפריט היומי. ההגבלות נבעו ממחסור, אך התוצאה המפתיעה הייתה
דווקא ברפואה המודרנית, שהתקדמה בצעדי ענק, אנו חווים יותר מתמיד את עוצמת הגבולות. הטכנולוגיה מאפשרת היום לנטר כל תפקוד ביולוגי כמעט, לבצע ניתוחים זעיר–פולשניים, להחליף
אי שם על סף הכניסה לארץ, רגע לפני שהמסע תם וההבטחה עומדת להתגשם, עומד משה ומדבר. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" – כך נפתחת הפרשה,
פינחס עצר את המגפה. עצירת החטא עוצרת את המגפה. ואולם, יש מקום לבחון מהי מגפה גם במובנים רפואיים, ומהן הדרכים לעצור אותה. מבחינה רפואית, מגפה
משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון. להבדיל, גם מלך אנגליה ג'ורג' השישי סבל מגמגום, הקיסר הרומי קלאודיוס נחשב גמגמן ומוגבל דיבור. הרופאים סביבו סברו
יש רגעים שבהם הגוף בוגד בעצמו. לא בצורה דרמטית, רק סדק קטן נוצר בסדר הפנימי. תא אחד, אולי דווקא מן המרכז, מתחיל לשכוח את מקומו.
בפרשתנו העם מתלונן על געגוע מוזר לאוכל של מצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת החציר…" זה תיאור של
פרשת במדבר נפתחת בציווי מפורש: "שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". התורה סופרת כל גבר מבן עשרים ומעלה, שבט אחר שבט, ומפרטת כל מספר בדקדקנות.
במרכז פרשת בהר עומד רעיון היובל: אחת לחמישים שנה משתחררים העבדים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, והמערכת הכלכלית והחברתית כולה מאפסת את עצמה. שיבה לקרקע,
פרשת אמור עוסקת ברבדיה הגלויים והנסתרים של הקדושה – קדושת הזמן, קדושת המקדש וקדושת האדם. על הכוהנים נאסר להטמא למתים, מלבד קרובי משפחה מדרגה ראשונה.