פגשתי זקנים מופלגים מחסידי ויז׳ניץ, שתיארו בפניי איך הייתה הנסיעה לאדמו״ר ממלאת מצברים לתקופה ארוכה, ובאיזו מסירות התאמצו יהודים לנסוע. אחד מהם, אריה ברקוביץ, מרמת

החזן יצחק אשל ז״ל היה המורה של חזנים רבים בארץ. כשבאתי לראשונה ללמוד אצלו ׳נוסח׳ (המנגינות המסורתיות הייחודיות לכל תפילה), הוא אמר לי לשיר את

מה לרב חיים דרוקמן הזקן ולצעירי תל-אביב? מסתבר שגם להם היה קשר איתו, וקשר עמוק. בתקופה שבה גם הרחוקים ביותר רוצים להעמיק את יהדותם וללמוד,

אצל הרב אברהם רמר זצ״ל זכיתי ללמוד כשהייתי בכיתה ח. אם היה משהו שנוא בעיניו, חוץ מזה שמישהו פנה אליו בתואר ״הרב״, זה היה השימוש

סיפר לי המשורר, יונדב קפלון, דברים שאמרה לו פעם המשוררת זלדה, בערך כך: ״לעיתים כל כך קשה לי להבין את הנהגת ה׳. אני לא יכולה

כמה סיפורים אישיים: במהלך מבצע צוק איתן, גויסנו בצו 8 ביום שישי בבוקר, במטרה להחליף ביום שני שלאחריו מילואימניקים שכבר משרתים זמן ארוך. האימון לפני

ברחוב מאז״ה בתל-אביב הייתה מסעדה ללא תעודת כשרות, שגם חרדים רבים היו אוכלים בה. כיצד? בעל המסעדה היה חסיד זקן ויר״ש, תושב כפר חב״ד (אלו

מחזה מצוי: הרב מרדכי שטרנברג אוחז באהבה בידו האחת בבנו, בעל צרכים מיוחדים ועם עיוורון, בידו השנייה גמרא קטנה, ועל פניו צהלתו הקבועה, חיוך תמידי

סיפר לי הרב יוסף חזן: ״רבי עמרם בלוי, ראש ׳נטורי קרתא׳, היה מבקר בחריפות כל ציוני, כולל את גדולי הרבנים. פעם שאלו אותו מדוע הוא

לאחרונה הוזכר הרב משה אביגדור עמיאל בכותרות, וזו הזדמנות לכתוב משהו על גאון נשכח זה, שמישיבתו צמחו תלמידי חכמים מופלגים ואנשי עשיה דגולים בכל התחומים.