כבר כמה שנים עברו מאז יצאה מן התופת, ועדיין נשארו לה זיכרונות קשים. את ההתעללות הפיזית והנפשית ואלימות הקשה שחוותה בכפר היא אינה יכולה לשכוח.

פסח, חג החירות, נעשה השנה חג מורכב, שונה ולא מוכר. ליל הסדר הפך להסגר, מעצר בית ובידוד. נגיף קטן עצר עולם גדול.האיום של המגפה מלחיץ

לפני שנים היא יצאה מהכפר. היא מגדלת את ילדיה בעיר הגדולה כאם יחידנית במסירות רבה, עובדת קשה כדי לפרנס בכבוד את ילדיה ומתמודדת עם קשיים

 "אני דואג לבת שלי. היא נעלמה לפני כמה חודשים. אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה". היא יצאה מההוסטל לחופשה ומאז לא חזרה.

היא בת 12, הגיעה לגיל מצוות. אני זוכרת אותה בת שלוש, כשהוצאנו אותה מהכפר עם אימא שלה ואחיה הגדול. היא לא דיברה הרבה, קצת ערבית

 כשהייתה בכיתה ו' נבחנה כל הכיתה לאולפנה, והיא הייתה היחידה מהכיתה שלה שלא התקבלה. היא הייתה תלמידה טובה וחברותית מאוד, ולא נראתה סיבה שלא לקבל

"אף אחד לא מבין אותי. לא בבית, לא באולפנה, ולא החברות. הכול סוגר עליי. רק בעבודה הערבים כאן מתייחסים אליי כמו אל מלכה. אבל אל

היא עלתה לארץ כשהייתה נערה. לבד, ללא משפחתה. היא למדה בפנימייה והייתה עצמאית מאוד. אחרי השירות הלאומי החלה ללמוד במכללה. היא שכרה דירה עם חברות,

היא הגיעה אליי בוכה, מתחננת לעזרה, וכך סיפרה: "עבדתי בבית מלון, ושם נוצר קשר חברי עם אחד העובדים הערבים. הייתי עיוורת, לא ראיתי כלום. הייתי

“הבת של הודיה יוצאת עם ערבי" – זו הודעה שלא האמנתי שקראתי. לא העליתי בדעתי שזה יכול לקרות. הכרתי אותה והכרתי את המשפחה. לא יכול להיות.