ביום רביעי שעבר כ"ב אב, ב11:53 שקעה השמש בלבנון, פיצוץ גדול שאחריו הסתרר שקט מעיק, מאז אני מסתובב עם גוש כזה בחזה, בלי אוויר בריאות.
הראל בירנשטוק ותמיר וקנין נהרגו במקום, עוד ארבעה חיילים נפצעו…
"בירנשטוק", הראל בירנשטוק, ניצוץ של יציבות בכאוס הגדול, החיים בצל מילואים ומילואים בצל החיים, שגרה ומדים ושוב שגרה, לחימה וחברים, כולם משמשים בערבוביה אין סופית.
מין לופ כזה.
הראל היה עבורי עוגן של מחשבה צלולה, מפקד פלוגה וחבר קרוב, אחד כזה שאפשר לסמוך עליו שיודע את הדרך…
אנחנו, החיילים של הראל. ידענו מלא, יותר מכל אחד אחר בגדוד, הראל היה מעביר למטה את מה שידע, בבהירות, בהודעות קצרות ומסוייגות, הוא כתב לנו: "המח"ט הוריד אתמול פקודה למג"דים. הכל יכול להשנות, והכל עוד ישתנה, חייכו לשינויים…"
ואז מספר כל מה שאפשר, שנדע קּדימה, נהיה מעודכנים ונעדכן את המשפחות, להפחית את הערפל, להוסיף בהירות.
אי של יציבות בכאוס…
והכל השתנה באמת, 1000 פעם, והראל כתב בקבוצה- כמו שהבטחתי הכל השתנה, הפעילות המבצעית עברה מעזה ללבנון, והתאריכים שונו אבל הראל בשלו, מעדכן, מחייך לשינויים, בודק שכולם קיבלו ומבינים…
זה הראל, חושב על האחר, נוכח אצל כל אחד ואחד מאיתנו, דואג לחבר בפלוגה שעובר גירושין לא טובים, ולחבר אחר לעבודה… דואג לערב גיבוש ולמורל גבוה, בעיקר דואג לחיילים, הרבה לפני שדואג לעצמו.
אלפי אנשים עברו בשבעה על הראל השבוע, לכולם יש קצת או הרבה בירנשטוק בלב, לכולם הוא נכנס עמוק בפנים ונשאר לתמיד, מצא פינה בלב של כל מי שפגש, תוך דקות.
הראל השאיר אחריו משפחה גדולה ומגובשת, אשה ו-4 ילדים.
תאומות ו2 בנים, אחד בן 6 ואחד עוד בן שנה ושמונה חודשים, ילדים שיגדלו לתוך מורשת גדולה ובלי אבא, חשבתי הרבה השבוע מה הראל היה אומר אם היה רואה את הגל האדיר של האהבה שהוא זוכה לו, בגדוד, ביישוב, בשבעה, איך היה מובך ומפטיר: "שטויות, תמשיכו קדימה תזכרו מה למדתם ותתקדמו…" התפקיד שלנו עכשיו הוא לזכור, לזכור לנצח ולספר את הסיפור הלאה, לספר מי היה הראל, לספר מה שלימד אותנו, לאהוב, לצחוק, לחגוג את החיים, לקחת אוויר, לדעת לשמוח גם כשקשה, למצוא את הזמן לטייל, למצוא זמן לקרוא משהו, תמיד להתפתח.
ולרוץ, לרוץ מלא ולשפר תוצאה כל הזמן… טוב, את זה לא כל כך יישמנו.
לספר לעולם שהיה לנו מפקד גיבור בצבא, שידע לקחת את הפלוגה קדימה, להרים את הרוח, להתגבר על הקשיים ולנשום עמוק, גם כשלא רואים את הסוף.
לספר על מורשת של אהבת אדם, של דאגה לזולת. של אחריות, רצינות, מקצועיות.
וגם על חבר טוב, שידע לקפוץ הביתה לבקר, לשבת לדבר, שידע לרקוד עם החבר'ה כאילו אין מחר, לעשות שטויות, לצחוק ביחד, לשחרר רגע את העומס ולשים מוזיקה.
כמו בשיר של אילן גולדהריש, ששר אריק אינשטיין: "שרק נמצא כוחות להתגבר, שרק נמצא מילים בתוך האלם, המון מילים רוצות להאמר וכל מילה בתוך דמעה נמהלת…" ■
