בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.
כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן
חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה
הפתרון היחיד – ארץ ישראל
בתיכון למדה חנה בבי״ס נוצרי לבנות, שם חוותה גילויי אנטישמיות. חנה נבחרה ליו״ר אגודת הספרות של בית הספר, אולם נבצר ממנה לקבל את התפקיד עקב היותה יהודייה. ביומנה תיארה את המקרה כ״עלבון ברור, מה פירושו של להיות יהודי״. הדבר הפך אותה לציונית נלהבת, וארץ ישראל החלה תופסת מקום נרחב במחשבותיה ובשאיפותיה.
עקב החוקים האנטישמיים שאסרו על יהודים ללמוד באוניברסיטאות, עזב אחיה גיורא את הונגריה ועבר לצרפת, וקטרינה סנש נותרה לבדה עם בתה. חנה החלה ללמוד עברית, וכתבה ביומה כי ״נהייתי ציונית. אדם זקוק לדבר מה להאמין בו.. אני מרגישה את היותי יהודייה וגאה עברית וכן ״מטרתי לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. זה הפתרון היחיד לבעיית היהודים״.
״למה בי״ס חקלאי ולא אוניברסיטה?״
בסרט מתארת בת כיתתה של חנה כי חנה ניסתה לסחוף אחריה חברות נוספות: ״חנה ניסתה לשכנע את הבנות היהודית, אך היהודיות העשירות לא ממש הקשיבו״. השנה היא 1938, ולפי עדות האם, חנה סיפרה לה בהדרגה על תוכניותיה – לעלות לארץ ישראל, לא ללמוד באוניברסיטה אלא בבי״ס חקלאי, וליישב את הארץ במו ידיה. ״שאלתי אותה, אם מנוי וגמור עימה לעלות לארץ ישראל, למה בי״ס חקלאי ולא אוניברסיטה? תשובתה הייתה ׳יש יותר מידי אינטלקטואלים בארץ ישראל, צריך גם אנשים שיבנו את הארץ׳״.
בקיץ 1939 קיבלה חנה את הסרטיפיקט המיוחל המאשר את עלייתה לארץ, וממש סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הותירה את אימה בהונגריה והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי נהלל בעמק יזרעאל. חנה ואימה התכתבו באופן תדיר, ובעוד כלפי אימה הקפידה חנה לצייר תמונה שמחה ומאושרת, לאחיה גיורא הרגישה חופשייה לכתוב גם על הלבטים והספקות – האם בחרה נכון והאם היא ממצה את כישרונותיה בעבודת המשק.
״שלא ייגמר לעולם – החול והים״
בשנת 1941, לאחר שנתיים בבית הספר החקלאי, בחרה חנה להצטרף לקיבוץ הצעיר שדות ים. אימה שנותרה בהונגריה מתארת: ״לא דאגתי בכלל. הייתי אסירת תודה שהיא במקום בטוח ולא בהונגריה״. בקיבוץ לא בחלה חנה באף עבודה, ועבדה גם בעבודות שנחשבו גבריות – כמו בניית בתים ועוד.
חברת הקיבוץ, דינה שכמן, מספרת בסרט: ״חנה הייתה יותר אידיאליסטית מהאידיאליסטים״. עם זאת, לא הצליחה חנה למצוא נפש קרובה בין חברי הקיבוץ. איתן סנש, אחיינה של חנה, מתאר: ״היו דברים שלא יכלה לחלוק עם חברי הקיבוץ, לא היה לה מישהו קרוב באמת. היא שפעה חיות וההתרחשויות האמיתיות היו בתוכה״. ביומניה כתבה חנה על בדידות גדולה, ללא משפחה וללא חברים קרובים. הצורך לעשות משהו חשוב הלך ובער בה.
״מושפעת ממשוררת אחרת״
בסרט מופיע גם אהרון מגד, סופר חבר קיבוץ שדות ים, שאליו פנתה חנה להראות כמה משיריה. ״היא באה אליי עם מחברת השירים שלה ואמרה ׳אני רוצה שתקרא׳. קראתי ואמרתי לה שהשירים יפים, אבל את יותר מידי מושפעת ממשוררת אחרת שמאוד אהבו אותה. היא לקחה את זה לליבה, ואחרי שבועיים שלושה הביאה לי עוד שירים, הרבה יותר טובים ועצמאיים. כבר קיבלה קול משלה״. כזה היה השיר ׳הליכה לקיסריה׳.
האנדרטה הפכה לבנאדם
רק בשנת 1942 החלו להגיע לארץ ישראל ידיעות על המתרחש באירופה ועל מכונת ההשמדה המשומנת של הנאצים. חנה ניסתה לארגן לאימה סרטיפקט כניסה לארץ, אולם ללא הצלחה. חברת הקיבוץ דינה שכמן מתארת בסרט את הקושי של חנה להיות רחוקה מאימה ״אימא שלי (של דינה) חלתה בחיפה, וביקשו שאבוא לעזור לה.
חנה אמרה לי ׳כשאימא שלך הייתה זקוקה לך, יכולת לצאת לעזור לה. אני לא יכולה לעזור לה והיא ממש זקוקה לי׳.
פתאום האנדרטה הפכה לבנאדם. שאלתי אותה ׳את היית מוכנה לעזוב את הקיבוץ ולצאת לעזור לאימא?׳ והיא השיבה ׳אפילו מחר׳״.
עם חלוף הזמן הרגישה חנה ביתר שאת את הצורך לפעול.
בסוף שנת 1942 כתבה את שירה ׳בדרך..׳: ״קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול, הלכתי לבל אפול. אך על פרשת דרכם סתמתי אוזני בלובן הקר, ובכיתי. כי איבדתי דבר״.
חודשים מספר לאחר מכן מגיע לקיבוץ שדות ים איש תנועת ההגנה ומספר על תוכנית בדיוק כמו בחלומותיה של חנה – תוכנית של הצבא הבריטי להקמת מחתרת נגד הגרמנים בבלקן ובמזרח אירופה. לתוכנית נדרשו מתנדבים בעלי אזרחות מהמדינות הנדרשות וידע בשפה המקומית, והישוב היהודי בארץ ישראל שמח לספק לצבא הבריטי את האנשים הללו, בתקווה כי מלבד מטרות הבריטים יוכלו המתנדבים ליצור קשר עם הקהילות היהודיות בארצות הללו ולסייע להן.
מתוך 250 מתנדבים נותרו 33, מהם שלוש נשים. שוריקה ברוורמן, הצנחנית היחידה ששרדה, מספרת בסרט על מטרותיהם: ״רצינו ללטף את כתפו של היהודי ולומר לו שבאנו להביא לו דרישת שלום, ולעזור לו מארץ ישראל״.
המתנדבים נשלחו לקורס צניחה בצבא הבריטי, וחנה אף למדה להפעיל מכשיר קשר.
מכתב הפרידה של חנה מגיורא. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחיך גם יחד"
יום אחרון ביחד
יום אחד בלבד לפני שהיה עליה לעזוב את ארץ ישראל ולהתחיל את מסעה לאירופה, הגיע לארץ לא אחר מאשר אחיה גיורא. חנה הצליחה לארגן לו סרטיפיקט, והוא עלה לארץ באונייה. חבר קיבוץ שדות ים שהיה בנמל באותו יום קישר בין האחים, והם בילו יממה בתל אביב. חנה, כבר במדי הצבא הבריטי, שכנעה צלם מקצועי שהיה שם לצלם אותם, וזו תמונתם האחרונה של שני האחים יחד. בגלויה ששלחה חנה לגיורא לאחר מכן כתבה לו: ״הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מה טוב! חנה״.
בסרט מסביר דוד סנש, בנו של גיורא כי: ״אבא אמר לי שלו ידע מה יהיה סופה, היה משכנע אותה שלא לצאת. באותו יום היה צלם שצילם אותם ברחוב, וזה התצלום האחרון של חנה ואבי. זה מה שהיא השאירה לו למזכרת״.
חברה מהקיבוץ מספרת כי לפני צאתה לשליחות נשאלה חנה מדוע היא יוצאת, והשיבה ״יש לי בליבי שתי אהבות גדולות – אהבה אחת לעמי, ואהבה אחת לאימי״.
הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה
בסרט מתאר אחד הצנחנים את המתח שלפני הצניחה: ״הייתי מתוח ופחדתי. לא מהצניחה עצמה, אלא ממה שצפוי לנו כשננחת. כשנדלק האור הירוק פשוט קמתי ואני זוכר שחנה סימנה באגודל סימן עידוד״.
לאחר נחיתתם חברו הצנחנים לפרטיזנים, ונחרדו לגלות כי הונגריה, שעד כה הייתה בהסכם עם הגרמנים – נכבשה על ידם. ״זו הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה״, מתאר בסרט אחד הצנחנים. ״היא אמרה ׳איחרנו את המועד, איחרנו׳. אחרי 15 דקות היא התאוששה וחזרה לעצמה, נחושה כמו תמיד, והחליטה שעלינו למצוא דרכים אחרות להיכנס להונגריה״.
לאחר מספר שבועות ליווה ראובן דפני את חנה למעבר הגבול עם הונגריה. ״לא הייתי שלם עם ההחלטה אבל חנה לא רצתה לחכות יותר. רגע לפני המעבר חנה נתנה לי פיסת נייר, וביקשה – ׳אם אני לא חוזרת נא העבר זאת לחברים בשדות ים׳״. בדרכו חזרה פתח ראובן את הפתק, והתרעם לגלות כי מדובר בשיר. ״מה זה לכל הרוחות? במצב כזה כותבים שירים?!״.
ראובן השליך את הנייר אל בין השיחים והתחיל לחזור אל הפרטיזנים, אולם בחצי הדרך התחרט ושב על עקבותיו כדי לחפש את הפתק. ״שעה לקח לי למצוא את הפתק – וכך יש לנו היום את השיר ׳אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות׳״.
״חנה ואני קבענו שאחכה שבועיים. חיכיתי ארבעה שבועות״
חנה וצוותה עברו את הגבול בין יוגוסלביה להונגריה, אך נתפסו במהירות על ידי שוטרים הונגרים. חנה ניסתה לברוח, אולם נכשלה. אנשי הגסטאפו נכנסו לתמונה כשמטרתם להוציא מחנה את צופן הרדיו שבו השתמשה במכשיר הקשר לתקשורת עם הצבא הבריטי.
שוריקה ברוורמן, צנחנית נוספת, מתארת: ״כשהגעתי ליוגוסלביה היא כבר הייתה בהונגריה. בכל בוקר קראנו לה באנטנות, קיווינו שאולי היום היא תענה לנו״. וראובן דפני מוסיף ״חנה ואני קבענו שאחכה שבועיים, ואם לא אשמע ממנה אדע שמשהו קרה. חיכיתי ארבעה שבועות״.
חנה לא גילתה את הצופן, אולם הניסיון הגדול עוד היה לפניה – היא הובאה לבודפשט בתקווה שאימה תוכל להשפיע עליה לגלות לחוקרים כיצד לפצח את סוד הקשר.
האם קטרינה מספרת על חקירתה הראשונה: ״להפתעתי החוקר שאל אותי על חנה, למה היא עזבה את הבית. עניתי שלנוער יהודי אין כאן תקווה, ועל אף הפרידה העצובה אני שמחה שהיא לא רואה את הסבל פה של היהודים״.
החוקר הוסיף לשאול את קטרינה היכן היא חושבת שבתה כעת, וקטרינה השיבה שהיא בפלשתינה מזה חמש שנים. או אז גילה לה החוקר כי בתה נמצאת בחדר הסמוך, וכי אם לא תגרום לבתה לגלות לחוקרים את הצופן, ביתה תוצא להורג.
״לא היה לי מושג מה קורה, אבל אם היה משהו שחנה לא רצתה לגלות, ודאי הייתה לה סיבה טובה. ואני לא אשפיע עליה לשנות זאת״, מספרת האם בסרט. ״שישה ימים לא ידעתי מה עלה בגורלה. האם עדיין בחיים? איך הגיעה לתופת של הונגריה? האם הגיעה להציל אותי?״.
טקס הקבורה בהר הרצל בשנת 1950.
שורה ראשונה שלישי משמאל – ראש הממשלה דוד בן גוריון
קטרינה סנש, בנה גיורא וכלתו גינוסרה מקבלים את ארונה של חנה בנמל חיפה
מגן דוד בכלא ההונגרי
בהמשך הוכנסו לתא הכלא של האם אסירות נוספות, שאחת מהן שהתה עם חנה כשעתיים. לדבריה, ״פחדתי לשאול אותה מה עשו לה, למה השן שלה שבורה. היא הייתה קפואה לגמרי, רגשית״. בהמשך תקשרו חנה ואימה קטרינה דרך חלונות תאיהן, שצפו אחד אל השני. האסירות היו מעדכנות את קטרינה בכל פעם שחנה הופיעה בחלון ממול.
״יום אחד הבחינה חנה בטלאי הצהוב שעטו האסירות היהודיות, והסבירה (דרך החלון) שהיות והיא אינה אזרחית הונגריה יותר היא אינה מחויבת בטלאי. היא ציירה מגן דוד על החלון, והוא המשיך להתנוסס שם עוד שבועות״, מספרת האם.
חנה אותתה לאימה ולאסירות הנוספות דרך החלון מידי יום, והיות והוצאה לחקירות מחוץ לכלא יכלה להעביר לאסירות חדשות על המתרחש בחוץ. כך למשל עדכנה אותן בדבר ניסיון ההתנקשות בהיטלר (שלא צלח).
בתחילת חודש ספטמבר 1944 הועברה חנה לתא סמוך לזה של אימה. האווירה בכלא נרגעה במקצת, מספר אסירות שוחררו ואף כמות החקירות של חנה הלכה והתמעטה. הייתה תקווה באוויר כי סוף המלחמה קרוב. בסוף ספטמבר שוחררה קטרינה סנש, וניסתה לעזור לביתה בעזרת חבר עו״ד. אך בפיו היו בשורות רעות – לדבריו חנה תורשע כמרגלת, ותקבל עונש מאסר קשה, אך בסוף המלחמה האסירים הפוליטיים ישוחררו.
חנה הצליחה לשלוח מכתב לאימה, שצונזר ע״י הנהלת הכלא, ובו שיבחה את חברותיה לתא וסיפרה שהיא מלמדת אותן שירים ואת השפה העברית. חברתה לתא מתארת: ״היא כתבה סיפורים, הייתה מצחיקה ועם חוש הומור נהדר. היו לה הצגות שהצליחו לבדר אותנו. לאחר זמן דיברנו האם היו לה חברים קרובים, והיא אמרה שמעולם לא התנסתה מה זה להיות מאוהבת. היא הצרה על כך״.
״הוטל עליה העונש הקשה ביותר, והוא כבר הוצא לפועל״
ב-15 לאוקטובר השתלטו חברי מפלגת ׳צלב החץ׳ על השלטון בהונגריה ומרחץ הדמים של יהודי בודפשט החל. קטרינה, במעשה אמיץ, הסירה מבגדה את הטלאי הצהוב והתרוצצה ברחובות בניסיון להציל את ביתה.
ב-28 לאוקטובר התקיים משפטה של חנה, בבית משפט צבאי ובדלתיים סגורות. אין כל תיעוד למה שהיה שם. הצנחן יואל פלגי שנכח בדיון דיווח כי חנה נשאה נאום בפני השופטים ובו אמרה כי המלחמה בסופו של דבר תסתיים, ואז יעמדו למשפט על שעוללו לה. דבריה השפיעו ככל הנראה על השופטים והן דחו את גזר הדין.
ב-3 לנובמבר ניגשה קטרינה סנש למשרדו של הקצין שימון בכדי לבקש אישור לבקר את חנה בכלא. נמסר לה שהקצין בחופשה ושתחזור בעוד כמה ימים. ב-7 לנובמבר 1944, כ״א בחשוון התש״ה, הגיעה קטרינה למשרדו וגילתה תוהו ובוהו, ״כל הפאשיסטים ברחו״.
קטרינה מיהרה לבית הכלא וחיכתה לקצין במשרד הכלא. במקביל הגיעו סוהרים אל תאה של חנה והוציאו אותה. נאמר לה שהיא נידונה למוות, ורשאית להתחנן על חייה. חנה סירבה. היא הוצאה להורג בירייה, מבלי שכיסתה את עיניה. הייתה בת 23 במותה.
הקצין שימון שב אל משרד הכלא, שם המתינה קטרינה. בתשובה לבקשתה לקבל אישור לבקר את בתה השיב ״הונגריה במשטר צבאי והיא נתפסה עם משדר. בית המשפט הטיל עליה את העונש הקשה ביותר, והוא כבר הוצא לפועל״. ״או אז הכתה בי הידיעה ששימון שב זה עתה מההוצאה להורג״, מתארת קטרינה.
חברותיה של חנה לתא מספרות ״היינו המומות כשגילינו, חיבקנו זו את זו. התיישבנו ביחד על הרצפה ונפרדנו ממנה״.
תא מבודד בבית הכלא בבודפשט, בדומה לתא בו שהתה חנה. עליו נכתב שירה האחרון 'בכלא'
שירה האחרון של חנה סנש, כלא בודפשט יוני 1944. נמצא בבגדיה אחרי מותה:
״מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר״
לאחר מותה של חנה קיבלה קטרינה את חפציה האישיים, בהם שתי פיסות נייר ומילות פרידה: ״אימי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך״.
שבוע לאחר מכן נשלחה קטרינה סנש בצעדות המוות לאוסטריה, אולם הצליחה להימלט. בשנת 1945 עלתה לארץ ישראל והתאחדה עם בנה גיורא. אחרי המלחמה מצאו חברי קיבוץ שדות ים את מזוודתה של חנה, כשהיא מלאה בכתביה, ביומניה ובשיריה. בשנת 1950 הועלה ארונה ארצה, והיא נקברה בחלקת הצנחנים בהר הרצל בירושלים. בלווייתה נכחו אישים רבים, ביניהם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון.
הדעות חלוקות האם הצליחו צנחני היישוב במשימתם. הם סייעו לצבא הבריטי בהקמת מחתרות ובמילוט טייסים בריטים, אולם מעטים הצליחו ליצור קשר עם הקהילות היהודיות ולסייע להן. האם לכידת חנה וחבריה מהווה כישלון? או שעצם הגעת צנחנים יהודים מארץ ישראל לאירופה הבוערת מהווה הצלחה? לא בטוח שכאן המקום להכריע, אולם 78 שנה לאחר מותה, חנה סנש נותרה סמל ודוגמה למאבק יהודי נגד האויב. ״אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות״.
תודות: לבית חנה סנש בקיבוץ שדות ים, לצוות המוזיאון, ההנהלה והמדריכה ענבר בן צבי. קרדיט: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״, סרטה של הבמאית רוברטה גרוסמן.
