השבוע געשו ורעשו אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, בעקבות אירוע בו נורה רכב ובו משפחה ערבית. כתוצאה מהירי נהרגו ארבעה מבני המשפחה. תגובתו הראשונה של דובר צה"ל היתה, כי הלוחמים, מסתערבים מיחידת מג"ב שהגיעו לכפר במסגרת פעולה למעצר מחבלים, חשו סכנה לחייהם לאחר שאותו רכב האיץ לכיוונם. אך מיד לאחר מכן, חל מהפך בתגובות המערכת הצבאית, כאשר במהלך מסיבת עיתונאים שנועדה לדון בפעולה באיראן, החל דובר צה"ל לקונן על כך, שהירי שבוצע "הופך את הבטן". המשפחה הנפגעת הוגדרה כ"חפה מפשע" (האם מישהו בדק את עמדותיה ואת עברה?) ודובר צה"ל מסר שנפתחה חקירת מח"ש בנושא.
כמו בפרשת אלאור אזריה, עוד בטרם חלה התקדמות כלשהי בחקירה, כבר החל מסע גינויים מקיר לקיר של כלל הפיקוד הבכיר בצבא וביתר מערכות הביטחון נגד הלוחמים, כשמפקד כוחות צה"ל באזור יהודה שומרון, האלוף אבי בלוט, אץ רץ להודיע על הרחקת יחידת מסתערבי מג"ב מפעילות באזור.
במקביל, החל מסע הסתה רבתי בתקשורת נגד המתיישבים (למרות שלמתיישבי יו"ש לא היה כל קשר לפעולה זו), לפיו קיימת "פריקת עול" כללית ביהודה ושומרון. עוד נטען בכמה מכלי התקשורת, כי חלק מלוחמי היחידה הם תושבי יו"ש בעצמם, תוך רמיזה עבה לכך שהם פעלו במכוון.
אם לא היה די בכל אלה, ליועצת המשפטית לממשלה וכן לפרקליט הצבאי הראשי, נשלחה עצומה, החתומה על ידי אנשי אקדמיה בכירים, מרביתם מרצים למשפטים, הקוראים להעמיד מיד לדין את הלוחמים. אותם מרצים כמובן לא ראו ולו עמוד מתוך תיק החקירה, אבל הם כבר החליטו שהיה כאן ירי כבד, שבוצע בניגוד לכללים ולחוק (מעניין, כיצד היו מגיבים מרצים אלה לסטונדט שהיה כותב עבודה או מבחן על נושא מסוים, בלי לקרוא ובלי לבדוק אותו כלל). ותוך כדי כך, שוב – השתלחות במתיישבי יו"ש וקריאה לאכיפת החוק עליהם ולהעמדתם לדין.
אף אחד מראשי המערכת הצבאית או המשטרתית (מג"ב שייכים למשטרת ישראל) לא יצא להגנת הלוחמים, לא ביקש להמתין עד לממצאי החקירה, ולא מצא לנכון למחות על קישורה של הפרשה למתיישבים החלוצים.
בסיפור עצמו אין כל חדש; כך נוהגים התקשורת הממסדית וגם הצבא ויתר זרועות הביטחון מזה כמה עשורים, לפחות מאז הסכמי אוסלו. ואולם, היום ישנם גם כלי תקשורת לאומיים; ישנם נציגי ציבור ונבחרים בעלי זקיפות קומה בכנסת ובממשלה; וישנה נציגות מכובדת של המחנה הלאומי ברשתות החברתיות השונות.
אם היה זה יחסם של התקשורת, מערכות המשפט ומערכות הביטחון לכל מקרה של פגיעה בבלתי מעורבים – ניחא. ברם, כאשר נורה למוות איש הרוח והאשכולות, רב הפעלים, אוהב ישראל, הרב דן מרצבך, אשר, ככל הנראה, לא שמע את קריאות החיילים לעצור או לא הבחין בהם, באותו מקרה לא קמה כל צעקה נגד החיילים היורים. איש לא טען שידם "קלה על ההדק". הירי לא נתפס כ"כבד מדי". האירוע עבר בסך, ללא התייחסות מיוחדת ובחלוף תקופה קצרה – נסגר תיק החקירה נגד החיילים היורים, ללא נקיטת צעד כלשהו נגדם!
אין מנוס מהמסקנה, שישנו דם יקר ודם זול. הדם היקר הוא – באופן תמוה – דמו של האויב – ערביי יו"ש, שהרוב המכריע שבהם חוזר שוב ושוב על כך שברגע שיתאפשר הדבר – יפעל להשמדתנו. חברה שבה קיימת הערצה אין קץ לטבח שמחת תורה תשפ"ד. חברה שבה מסעדות ופיצריות, כיכרות ובתי ספר, נקראים על שם גדולי רבי הטבחים, אם הרגו יהודים.
ואילו הדם הזול הוא – של הציבור התורם, המסור והממלכתי ביותר במדינה – ציבור המתיישבים ביו"ש. מערכת הביטחון נוקטת מדי יום בצעדים המסכנים את שלומם ואת חייהם של המתיישבים, כגון: הפיקציה של היתר "מסיק" של עצי זית באמצע הישובים – מסיק שמזה שנים רבות אינו באמת מכוון לאיסוף זיתים; פתיחת צירים בידיעה שהעוברים בהם יסכנו את חיי המתיישבים; הסרת מחסומים ועוד. איש אינו שועה להתראות התושבים, שפעמים רבות, נושאים במירב הנטל בשירות מילואים בחזיתות השונות, כשרעיותיהם וילדיהם נאלצים לעבור, מדי יום, בכבישי הקטל. כשערבי נפגע מאבן – אותה אבן נשלחת אחר כבוד למעבדה מיוחדת בארה"ב, כדי להפיק ממנה DNA של מי שיידה אותו. יהודי שנפגע מאבן – הוא בסך הכל דיווח בן שורה בדוח המשל"ט, שבמרבית הפעמים אינו גורר כל פעולה שהיא.
מצב זה אינו יכול להמשיך. על נציגי הציבור של המחנה הלאומי, וגם על כל אחד ואחד מהתומכים במחנה, החובה להרים קול, חד וברור, נגד התנהלות כזו, ולגדוע את מסע ההסתה נגד הלוחמים ונגד המתיישבים באיבו.
כנגד הלחץ שמופנה כלפי היועצת המשפטית לממשלה וכלפי הפרקליט הצבאי הראשי – חובה ליצור לחץ ציבורי נגדי, ולדרוש גיבוי ללוחמינו האמיצים והפסקת מסע השיסוי נגד המתיישבים. ■
