על הקינות ועל הציונות
השבת של ימי האבל על החורבן, נושאת בתוכה חזון.
אלפיים שנה התגעגע עם ישראל למקדש. ישב על הרצפה, בכה והתגעגע. כל אחד ואחד מאלה שחיו בכל דור ודור – לא זכרו ולא הכירו את המקדש. אבל עם ישראל – זכר גם זכר.
יש דבר כזה, זכרון של עם. היחידים לא זוכרים, העם כולו זוכר.
העם כולו זוכר את בית המקדש וכוסף אליו.
דורות על דורות ישבו היהודים על הרצפה ובכו על מקדש שלא זכרו, והעם זכר וכסף.
הדבר היחיד שהחזיר את עם ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות הוא השאיפה לבניין המקדש.
המקדש הוא היעד של הציונות
אין לציונות שום משמעות אחרת מלבד גאולה, שיבה אל הארץ, ובסופו של דבר – אל המקדש. המקדש שבלעדיו אין משמעות לכל התהליך הזה.
האם מייסדי הציונות ראו והכירו בכך שמעשיהם הם חלק מהתהליך שיביא להקמת מדינת התורה בארץ ישראל ובמרכזה המקדש? אינני יודע, וזה גם לא חשוב. רבים מהם ודאי שלא ראו כך את מעשיהם. אבל כאמור – לא חשוב מה הם חשבו. חשוב מה הם עשו. הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות.
את תהליך הגאולה לא עשה פעיל ציוני פלוני או אלמוני. את תהליך הגאולה עשה עם ישראל, וכמובן – בעזרת ה׳. אני ה׳ בעתה אחישנה. בהגיע עיתה של הגאולה – ה׳ יחישנה. ואם צריך גם בעיטה – גם היא תבוא בעיתה.
לפעמים עם ישראל מתקדם כשהוא חוטף בעיטה.
הציונות לא חידשה את הנהירה לציון והגעגועים אליה. אלה היו תמיד. מאז ומעולם. החידוש של הציונות הוא שלא צריך לשבת על הרצפה ולבכות ולחכות שכל השטייטל תגיע בדרך נס אל ארץ ישראל והמקדש ירד מהשמים – צריך להתחיל ללכת. הדרך אולי תארך כמה דורות. אבל אנחנו בהליכה. במסע אל הארץ.
לא נשב על הרצפה ונחכה, נצא לדרך, אל הארץ ואל בית המקדש, שנבנה במו ידינו.
ואנחנו במסע הישר אל המקדש שבהר ה׳. ראו את ההתעוררות במלחמה האחרונה.
הקשיים שבדרך
לציונות יש מתנגדים. כך היה מאז ומעולם. רוב מוחלט של עם ישראל התנגד לציונות. רוב מוחלט של גדולי ישראל ראו בה מרידה במלכות שמים. עד היום רוב גדולי ישראל מתנגדים לה ומתנגדים לגיוס לצה״ל. אבל עם ישראל מתעורר. כל אחד מעיר שנים ממשפחה, היחידים הם החלוצים שלפני המחנה. המחנה נוסע בעקבות חלוציו אל הגאולה השלמה. בעקבות אנשים שלא חיכו לאישור אלא קמו וצעדו. כך היא הגאולה.
יש מתנגדים. אבל לא אלה הם הקשיים שבדרך. המתנגדים יתנגדו ועם ישראל יגאל – איתם או בלעדיהם. הקשיים שבדרך, מאז דור המדבר, הם לא המתנגדים אלא המתלוננים. החמוצים, המקטרים, המרגנים, היראים ורכי הלבב. אלה שבוכים בכיה של חנם. המתייאשים, רפי הידים ומרפי הידים, שאומרים שאין סיכוי. וממשיכים לומר זאת גם כשכל הנסים קורים מול העינים.
אין לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב.
אבל עם ישראל יתגבר גם עליהם, ראו את הפאצ׳ים של החיילים, ראו את הציפיה למקדש. הדרך מובילה הישר אליו.
לעם ישראל יש חזון. ■
