החיים מזמנים לכולנו, מעת לעת, רגעים של מצוקה, חשש או אי-ודאות. לכל אדם – החבילה שלו והאתגרים הייחודיים שלו. כשאנחנו נתקלים בקושי, הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש עוגן מיידי. אנחנו נשענים על הכוחות הפנימיים שלנו,או מחפשים אדם שיעזור לנו לעבור את המשוכה, שיסדר עבורנו את העניינים.
אין ספק שלעזרה אנושית ולתושייה אישית יש ערך עצום, אך בתוך המרוץ הזה אנחנו נוטים לעיתים לשכוח אמת בסיסית ופשוטה: לעולם הזה יש מנכ"ל. יש מי שמנהל את המערכת הגדולה הזו, מי שאוהב אותנו ומלווה אותנו מהרגע שבו נולדנו ועד היום – בורא עולם. הידיעה הזו אינה דורשת מאיתנו מילים גבוהות ; היא דורשת מאיתנו פשוט לדעת לבקש. לבקש ממנו עזרה, לבקש הכוונה, ולפעמים, ברגעים הכי אנושיים שלנו, פשוט לבקש ממנו חיבוק.
התובנה הזו התחדדה אצלי באופן עמוק בשתי תחנות שונות לאורך הדרך, שתיהן קשורות לעיסוק העיקרי שלי כיום – מפגש עם אנשים באמצעות הרצאות.
***
לפני מספר שנים, בעיצומם של הימים הסוערים והמתוחים של המחאה סביב הרפורמה המשפטית. החברה הישראלית הייתה קרועה ומבוצרת בעמדותיה, והמתח הורגש בכל פינה. באותם ימים הוזמנתי להרצה בפני הצוותים החינוכים של בית ספר קיבוצי בצפון הארץ.
כשנכנסתי לאולם, הלב שלי החסיר פעימה. מולי ישבו כ-250 נשים באודיטוריום מלא מפה לפה. חלקן הגדול לבשו את חולצות המחאה הרשמיות.כשצעדתי פנימה, הרגשתי מיד את המבטים הנוקבים. יכולתי לחוש בחשדנות, במתח ובמחיצות הבלתי נראות שנבנו בינינו עוד לפני שאמרתי מילה אחת.
באותם רגעים, תוך כדי שאני חוצה את האולם ומתקדם לעבר הבמה, הרגשתי פיק ברכיים. פניתי בשקט, מתוך הלב, לבורא עולם. אמרתי לו: "בורא עולם, אני צריך חיבוק ממך. תן לי איזשהו סימן, תחבק אותי כדי שאוכל להתחיל את ההרצאה הזו ברוגע".
כשהגעתי לבמה והסתכלתי על הקהל, הבחנתי שבתוך רוב נשי מוחלט, ישבו באולם רק שני גברים – אחד במרכז האולם ואחד ממש בשורה הראשונה. בעודי מתארגן לתחילת הדברים, ראיתי את הגבר בשורה הראשונה לוחש משהו לאישה שישבה לצידו, מסתיר את פיו בידו, מצביע עליי ומחייך.
פניתי אליו ישירות ושאלתי: "משהו מצחיק אותך?".
הוא הסתכל עליי וענה מיד: "כן".
שאלתי אותו: "אתה רוצה לשתף את כולם במה שמצחיק אותך?"
הוא שוב ענה: "כן".
ירדתי מהבמה, ניגשתי אליו והושטתי לו את המיקרופון. האיש לקח את המיקרופון, הצביע עליי, ופנה לכל מאות הנשים באולם: "אין לי מושג מה השם של מי שמעביר את ההרצאה עכשיו. אבל לפני חמש שנים הייתי בהרצאה שלו. בעקבות אותה הרצאה, החלטתי לשים בתא המטען של האוטו שלי כלי עבודה קבועים לתיקון פנצ'רים ותקלות ברכבים. מאז, בכל פעם שאני רואה מישהו תקוע בצד הדרך – ולא משנה לי מי הוא, מה הוא ומאיזה מגזר הוא – אני עוצר ועוזר לו. אז כדאי לכן להקשיב להרצאה שלו, כי יש סיכוי טוב שזה ישפיע עליכן לטובה".
הוא החזיר לי את המיקרופון. עמדתי שם נרגש, ובלב שלי אמרתי: "וואו, בורא עולם. איזה חיבוק. כל כך הייתי צריך את החיבוק הזה ברגע הזה".
***
מקרה נוסף, לא פחות עוצמתי, התרחש באותה תקופה, במהלך הרצאה שהעברתי בעיר רחובות. האולם היה מלא בכמה מאות אנשים, מרביתם בני הגיל השלישי, סביב גיל שבעים – קהל שבאותם ימים זוהה ברובו עם צד מאוד מסוים של המתרס הפוליטי והחברתי.
שוב הרגשתי את אותו חשש פנימי קל, את התהייה האם נצליח למצוא שפה משותפת. ושוב, כמו בפעם הקודמת, אמרתי בלבי: "בורא עולם, אני צריך את החיבוק שלך גם כאן".
עוד לפני שעליתי לבמה, ניגשה אליי אישה מהקהל. זיהיתי אותה מיד. זו הייתה אמו של עמית חסדאי ז"ל, חייל שלי, סמל ותיק ומצטיין בפלוגה, שנפל בקרב בלבנון בתקופה שבה שירתי כמפקד פלוגה. עמית היה מבאר יעקב, והנה אמו הגיעה להרצאה ברחובות.
היא הביטה בי בהתרגשות ואמרה: "אורי, כשראיתי את השם שלך על המודעה, לא האמנתי. אתה יודע שהיום זה בדיוק 30 שנה ליום שבו היתה ההיתקלות שלכם בלבנון, היום שבו עמית ויקיר שושי נפלו?". היא ביקשה ממני רשות לעלות לבמה לפניי.
היא עלתה לבמה, פנתה למאות האנשים באולם ואמרה: "תקשיבו כולכם. אני לא יודעת על מה אורי הולך לדבר איתכם היום, אבל אתם הרי מכירים את עמית שלי ואת המשפחה שלנו. אורי היה המפקד שלו בלבנון לפני שלושים שנה, מאז שעמית שלנו נפל, אורי מלווה אותנו. הקשר בין המשפחות שלנו הוא מדהים – אנחנו נוסעים אליהם לגוש עציון, הם מגיעים אלינו לבאר יעקב, אנחנו מכירים את הילדים שלהם והם את שלנו. אני לא יודעת מה הנושא של ההרצאה, אבל דבר אחד אני מבטיחה לכם: הוא בטוח יגיד לכם דברים טובים שיוצאים מן הלב".
היא ירדה מהבמה, ואני עמדתי שם, נסער ומרוגש. הרגשתי שוב את אותה תחושה מוכרת: "בורא עולם, איזה חיבוק עצום נתת לי ברגע הזה".
***
אנחנו לא צריכים לחכות למשברים קטסטרופליים כדי להיזכר בו. מותר לנו, ואף רצוי, לבקש ממנו להחזיק לנו את היד, לחזק אותנו ולחבק אותנו לאורך כל הדרך, כי רק בורא עולם יודע באמת מה הלב שלנו צריך. ■
Ori88533@gmail.com
