01
בשבוע שעבר זכינו ללוות את סבתא חנה ז"ל שנפטרה בגיל 101 למנוחת עולמים.
כשליווינו אותה הרגשתי בתוכי שאין זו הלוויה עצובה, בניגוד ללוויות שאנו חווים בשמונת החודשים האחרונים, אלא הלוויה של אישה שחייה היו מלאים בעשיה ובתרומה ובהגיע זמנה עלתה למרומים.
מכיוון שאני משתדל כל שבת לכתוב פה תובנות המלוות בסיפורים חשתי שאינני יכול להתעלם מסבתא חנה היקרה ז"ל שהייתה ממש "היסטוריה מהלכת" של תובנות וסיפורים.
הסיפור של אבא שלה שהיה רופא מכובד בגרמניה ובשנת 33 כשהבין לאן הרוח נושבת עמד עם משפחתו מעל נהר הריין, ירק לתוכו ואמר "אנחנו עולים לארץ ישראל ולכאן לעולם לא נשוב".
הסיפור על בנה הבכור בצלאל, שמשום ההתקרבות של הכוחות המצריים לקבוצת יבנה במלחמת השחרור, פינו את כל הנשים והילדים. סבתא שעמדה בעמדת השמירה רצה לבית התינוקות שהיה במקלט לבדוק האם גם לקחו את בנה בצלאל וגילתה ששכחו אותו בבית התינוקות.
הסיפור על בנה בצלאל, לוחם בסיירת חרוב, שנפל בשלהי מלחמת ששת הימים. סבתא חנה אמרה שאין זמן להתאבל ולבכות, צריכים להמשיך קדימה. לפני יותר מעשור שאלתי אותה בעדינות "סבתא, האם עשיתם פעם אזכרה לבצלאל?". היא ענתה "לא עשינו. לא רצינו להתעסק בעצב ובשכול, רצינו לא להכביד על האנשים"
המשכתי ושאלתי אותה "אולי ברבות השנים את מעוניינת שנעשה לבצלאל אזכרה?"
כשדמעה קטנה על לחייה השיבה "כן, כנראה שהגיע הזמן."
02
באזכרה שעשינו הגיעו חבריו לקיבוץ, חבריו לסיירת (שהקפידו כל שנה להגיע לסבתא). אנשים סיפרו שהם חיכו 40 שנה להגיד דברים לזכרו של בצלאל. קשה לתאר את העוצמה שהייתה באזכרה המאוחרת הזו. אין סמלי יותר שערב הלוויה של סבתא הוא גם יום נפילתו של בצלאל. כשהסתיימה הלוויה של סבתא עברה המשפחה דרך קברו של בצלאל בחלקה הצבאית הצמודה לקברה הטרי.
זה גם הסיפור שסבתא סיפרה לנו בחנוכה על כך שכשהם עלו לארץ בשנת 1933 והתגוררו בירושלים.
כשהגיע חג החנוכה הם חיכו בהתרגשות שאמם תוציא את חנוכיית הכסף הגדולה והיפה איתה הם נהגו להדליק את נרות החג בגרמניה. אמם אמרה שהם לא ידליקו יותר בחנוכייה המפוארת אלא בחנוכיית פח פשוטה. הילדים, ובתוכם סבתא חנה שאלו מדוע? הרי חינכתם אותנו שצריך להדר במצוות.
האם ענתה "זה נכון שצריך להדר במצווה ומצד שני צריך להיזהר לא לנקר עיניים"
כך גם חיה סבתא את כל חייה, חיים של צניעות, פשטות וענווה.
היא התגוררה בבית פשוט וקטן ומעולם לא חיפשה מותרות או כבוד.
בצוואתה הקצרה למשפחה כתבה "הצנע לכת הייתה עבורנו דרך חיים הכרחית"
כשהיינו שרים יחד "על הניסים הייתה אומרת "תדעו לכם, אין יום שאנחנו לא רואים בו נס"
ביום הולדתה ה – 98 הנכדות שאלו את סבתא " מה את מאחלת לנו לכבוד יום הולדתך ומה את מאחלת לעצמך"
סבתא ענתה "אני מאחלת לכם להסתכל על העולם בעין טובה ולחיות בשמחה, וגם לעצמי אני מאחלת להמשיך להיות בשמחה."
בתקופת לימודיה של אשתי בתחומי הבריאות הטבעית אמרה לה סבתא שחשוב להתעסק בבריאות אבל אסור לשכוח את מה שאבא שלה, שהיה רופא גדול אמר לה "יותר חשוב ממה שהאדם אוכל – חשוב מה אוכל את האדם", מי כמוה ידע שהנפש הרגועה, השלווה, השמחה – היא הדבר העיקרי שגורם לבריאותו של הגוף.
03
בצוואה הקטנה שלה למשפחה היא כתבה:
"כאשר יגיע היום שבו תחפשו מילים מתאימות כדי להספיד אותי, אני מבקשת להצטמצם בדיבורים (מסורת משפחתית : משום טרחא דציבורא). השתדלנו תמיד ללכת נכוחו, במובן של יושר ונכונות.
האמנו בצדקת דרכנו, לא חיפשנו קיצורי דרך, ועם כל מכות הגורל הקפדנו לשמור על מה שנקרא בלשון ילדנו "מורל גבוה". הצנע לכת הייתה עבורנו דרך חיים הכרחית, ועזרה לכל באי ביתנו להרגיש מקובלים ולא מחוייבים. תקוותי שגם צאצאינו ילכו בדרכי אבות, וימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".
סבתא חנה ביקשת שישירו על קברה את הפיוט 'צמאה נפשי'. כל השבט שלה שר איתה ובעיקר את המשפט שאהבה ביותר – "זכור אהבת קדומים והחייה נרדמים וקרב הימים אשר בן ישי חי"
בעיני המגדלור של סבתא חנה הגדולה שלנו נוכל להפליג על גלי ההיסטוריה ולהשקיף אל המתרחש בארצנו הפצועה, סבתא שעברה מלחמות עולם, שראתה את ארצנו מעת לידתה ועד היום ובזכות המבט הרחב, הגבוה, נוכל, ולו במעט, להתעודד ולהתנחם ולהצליח להתנחם ולקוות לימים טובים יותר. ■
Ori88533@gmail.com
