יהודי של שבת
בנערותי היה הגאון רבי בנציון פריימן, איש ירושלים של מעלה, משדך לי תלמידי חכמים שאלמד אצלם. הוא הכיר את תלמידי החכמים המופלגים המסתתרים בסמטאות ירושלים ואת ייחודו של כל אחד מהם. פעם סיפר לי שיש בירושלים תלמיד חכם גדול ששמו רבי יצחק נתן קופרשטוך, שמסכים ללמוד עם כל מי שרוצה, ובתנאי שזו תהיה מסכת שבת. הוא לומד כל ימיו מסכת שבת, אמר ר׳ בנציון, ואף כתב ספר הלכתי ששמו מאורות נתן, בענין החשמל בשבת. נערות היתה בי וחשבתי שמכיוון שאני לומד מסכת אחרת, אוותר על כך בינתיים. עברו השנים וקבעתי את מושבי בבית המדרש הישן של בתי ברוידא, ושם הייתי פוגש בו. מדי יום שישי הוא היה מגיע לתפילת מנחה גדולה, ואז היה מיטיב את נרות השבת העומדים על עמוד החזן. היה זה עסק גדול. ככהן לפני המנורה הוא היה מסדר את השמן, מהבהב את הפתילות, ומדקדק בזה דקדוק גדול. פעם עסקתי בשאלה הלכתית בענייני שבת, זכרתי שזו ״המסכת שלו״, וניגשתי לשאול אותו. והנה אפילו שם, בתחום שלו, היתה ענוותנותו עצומה, ותשובתו החלה במילים: ״ומה הרב אומר?״, ואני לא הבנתי למי כוונתו… בכל שיחה היה חשוב לו לשמוע קודם דעת אחרים לפני שישמיע דעתו, אם בכלל. גם עת עזיבתו את העולם הזה היתה סמלית וברורה. הוא היה בשנתו ה- 90 כאשר עם כניסת השבת נכנס לבית המדרש בשכונה שבה התארח, והתמוטט מדום לב בפתח בית המדרש. בדיעבד הבנתי שר׳ בנציון רצה שאפגוש עוד מנקיי הדעת שבירושלים, ואולי בפרט שאוכל להציץ ולספר על דמות ״יהודי של שבת״.
רב מובהק בימינו
בערוב ימיו של הרב שלמה מן ההר, רבה של שכונת בית וגן בירושלים, שאלתיו את מי הוא רואה כרבו המובהק. חשבתי שיקשה עליו לענות על שאלה זו, הן מפני שבימינו לומדים הרבה מהספרים, והן מפני שגדל בירושלים העתיקה, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ישיבות ובתי מדרש. בתו הרבנית פועה שטיינר תבלח״א אף כתבה בספרה ״ההר הטוב הזה״ מזיכרונה, תיאור חי, מרגש ומעמיק על הקשר המיוחד שהיה לו עם רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, שהיה מגדולי הפוסקים בדורו. הופתעתי כאשר ללא היסוס הוא השיב לשאלתי: ׳הרב אברהם יצחק בלוך הי״ד ראש ישיבת טלז׳. הוא חיפש מילים כדי לתארו בפני מי שלא פגש דמות למדנית כזאת יוצאת דופן המשולבת בדמות איש תנועת המוסר, עם מסירות מלאה לאלפי תלמידיו. ההיתר של משפחתו של הרב מן-ההר לצאת מהארץ בימים ההם היה בוודאי לצורך פרנסה, ולא מדובר על הרחבה, אלא על הצלה מרעב. אבל ההיתר שלו להישאר ללמוד בישיבת טלז היה מן הסתם הלימוד בספינת הדגל של הלמדנות העיונית בדרך ההיגיון בימים ההם, והוא כנראה למד אצל מי שלא היה יכול ללמוד ממנו בארץ ישראל. הרב בלוך נרצח עם קהילתו בכ׳ תמוז תש״א, אבל ברגע האחרון הצליחו להציל העתק מחידושיו ולהוציאם לאור בארה״ב, והמעיין בהם יבין מיד את ייחודיותו בחילוקים אנליטיים דקים מן הדקים, המחדדים הגדרות יסוד בכל סוגיה.
מעשר כספים מחובות…?
גם על חייהם שם בליטא באותם הימים שמעתי ממנו מעט בשיחה ההיא. שאלתיו על מעשר כספים אם הוא חיוב גמור, ועל מקורו, ואם בליטא היו נוהגים בכך. לא אכנס לתשובתו ההלכתית, אבל שאלתי על ליטא העלתה על פניו בת שחוק, והוא אמר שקשה לנו להבין את העניות שהיתה בליטא. ״לא היתה להם שום אפשרות להפריש מעשר כספים. ממה היו נותנים מעשר, ממה שלא היה להם?״ הוא תיאר מצב שבו כל אדם שהיום ודאי היה נחשב ממוצע ומטה מבחינה כלכלית, היה נחשב שם לגביר גדול, ותיאר את מאבק היהודים שם להשיג פת לחם לפרנסת משפחותיהם. אמר לי פעם ת״ח שבליטא אכלו בעיקר ״קצות״ (=הספר הלמדני קצות החושן).
אין ״לא״!
כשלמדתי בישיבת נתיב מאיר, ניגשתי פעם לביתו של הרב מן-ההר בשעת ערב יחד עם חבר. הוא קיבלנו בחמימות. ביקשתי שייתן לנו, תלמידי הישיבה, שיעור שלא מן המניין, בענייני אמונה. הוא שמח על הרצון, עודד אותנו מאד. ואז הוא התחיל לדבר בשבח הר״מים בנתיב מאיר, הזכיר כמה מהם, והוסיף: ׳איך ייראה הדבר אם מישהו מחוץ לישיבה ייתן לכם שיעור? אולי הם יראו בזה אמירה כאילו חסר בהם משהו?׳ גם ככה הוא זקן וחולה, אמר, ׳אבל תנסו עם ר״מ פלוני, ואם לא ילך – תנסו עם אלמוני, עדיף שזה יסתדר, ואם זה לא יצליח – תחזרו אלי׳. הוא כל כך התאמץ לא להגיד ״לא״, לא להשאיר טעם שלילי בתשובתו.
בשנותיו האחרונות היה מתפלל בשמחת תורה בבית הכנסת של חסידי סוכוטשוב. בחולשתו היה מקיף את הבימה עם ספר תורה קטן, ואחר כך מתיישב עם הספר בחיקו, אולי כדי להתיר את הישיבה כשספרי התורה עומדים. הייתי שם עם ילדיי, וביקשתיו לברכם. גם את הבקשה הזאת הוא דחה, כביכול, אבל בלי להגיד ׳לא׳. הוא אמר בערך כך: ״אני יכול לברך?? הרי רק הקב״ה הוא המברך! והקב״ה בוודאי יברך את בניך שיגדלו בתורה וביראת שמים ושיזכו וכו׳ וכו׳ ״ ■
meirdorfman@gmail.com
