לא בכדי נקרא מרן הרב קוק זצ"ל בשם 'הרב', וזאת משום שהתואר הזה אכן מבטא בצורה המושלמת ביותר את אישיותו.
הרב היה איש האשכולות: ראש ישיבה, גאון בתורה – בנגלה ובנסתר, הוגה דעות, סופר ומשורר, אולם מעל לכל הוא היה הרב של הציבור, של כולם ביחד ושל כל אחד לחוד. יש, אם כן, עניין גדול בתיאור הנהגתו ברבנות שיכולה וצריכה לשמש לדוגמה גם בזמן הזה.
התיאור עצמו מרתק ומעניין מפני שכולל כמה פרקים כשלכל אחד מהם יש אופי ייחודי: הפרק הראשון הוא של הרבנות בקהילות בחו"ל, אחריו הפרק של הרבנות ביפו ובמושבות ובשנים האחרונות הרבנות הראשית לארץ ישראל.
בפרק הראשון אנו קוראים על רבנות שאפשר לומר עליה שהיא רבנות רגילה ומצויה. רב צדיק שהוא תלמיד חכם שקדן, המעורב גם במעשים רבים של צדקה וחסד. עם זאת, מתברר אולי באופן מפתיע שהרב היה גם קפדן מאד בתחומים רבים כמו על שמירת השבת מצד חברי הקהילה, וגם על דברים 'פעוטים' כמו השגחה על הספרייה של הקהילה שלא יהיו בה ספרים שאינם ראויים.
בין כך ובין כך, זוהי רבנות שמצודתה פרוסה על כל הבאים בשערי בית הכנסת, כולל על אלה שבאים אליו רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, אבל לא על אלה שלא באים אליו בכלל.
לעומת זאת, כשמתעניינים בתולדות הרבנות של יפו והמושבות, מתקבלת תמונה שונה. אמנם גם כאן יש לפעמים גילויים של תקיפות, אבל בדרך כלל המאפיין את הפרק הזה הוא מה שהרב עצמו כותב באחת מאיגרותיו, שהרבנות של הישוב החדש זקוקה לימין מקרבת, לגישה של חיבה והערכה גם לאלה שאינם שומרי תורה ומצוות ולהבנה שהציבור מחולק לקבוצות שונות עם גוונים שונים, שכולם מלאים בתקוות וברעיונות.
קיים הסבר פשוט לשינוי בהנהגה – בעוד שבחו"ל היה מדובר על רבנות של הקהילה, הרי ביפו היה מדובר על הרבנות של העיר כולה, ובאמת דווקא כשהננו מכירים את הנהגתו בחו"ל, יכולים אנו להעריך כראוי את הנהגתו החדשה במסגרתה התגלה במלוא שיעור קומתו. רק אלה שלא הכירוהו לפנים יצאו כנגדו, ואין כאן המקום לפרט את כל המערכות הציבוריות שהיה מעורב בהן בגלל ההתנגדויות.
לגופם של דברים יש להוסיף ולהסביר, שאין לפרש את הנהגתו כמין השלמה בדיעבד עם המצב הנתון, אלא צריך לומר שהיתה לרב זצ"ל שיטה מיוחדת שיש בה ראיה עמוקה של המציאות המתחדשת בארץ ישראל. מציאות זו לא היתה יכולה להמשיך ולהתפתח רק במתכונת של המסגרות הקודמות, שכן כשבאים ומתכנסים ממקומות שונים, אך טבעי הוא שהמסגרות הישנות אינן מחזיקות מעמד, ומתבקש הצורך לבנות כלים חדשים. ממילא בינתיים מתגלים הרבה קלקולים, אולם הרואה הגדול ממשיך לראות אצל כולם את הנקודה הפנימית החיובית.
מעבר לכך, כאן בארץ ישראל מתגבשת מסגרת חדשה הנקראת בשם 'כלל ישראל', והרב היה הראשון שהבין זאת. על כן מובנת היזמה להקמת הרבנות הראשית, שהיתה המסגרת הממלכתית הראשונה של הישוב היהודי עוד לפני הקמת המדינה. בעצם הקמתה היה חידוש, שכן זו אינה רבנות מקומית אלא כללית, ומובן מאליו שאין לה קיום אלא במקום שיש בו משמעות לכלל.
מסגרת זו משפיעה גם על דרכי ההוראה, המבוססות על הסתכלות חיובית על צרכי החברה בכללותה.
מה שברור לפוסקים שמתאמצים להקל בשאלות של עגונות, כמובן על פי כללי ההלכה, ברור מעתה גם בדברים של דוחק בענייני הכלל.
נמצינו למדים, איפוא, שתפקיד הרבנות בארץ ישראל בעידן הזה מורכב ומיוחד, והרב צריך לדעת לשלב באישיותו ובהנהגתו את כל הצדדים. את השיעור הזה קיבלנו ממרן הרב קוק זצ"ל שהראה לנו את הדרך, ועל כן גם היום הוא נשאר 'הרב'
