יום יום ירושלים מתקרב ובא, כשברקע אנחנו צופים בהתפרעויות המוסלמים בעיר העתיקה. עיר הקודש לובשת כחול-לבן בעוד דגלי אש"ף וחמאס מונפים בה בלי בושה. 55 שנים לאיחוד הבירה הנצחית וקריאות: "ברוח ובדם נפדה את אל-אקצא" נשמעות מידי שבוע בהר הבית.
הניסים הרבים, הן הגלויים והן הנסתרים, מובילים אותנו להודות ולהלל בכל יום ויום. הקשר שלנו לירושלים ברור ונטוע עמוק בבסיס אמונתנו הדתית והלאומית. ומשכך, אפשר לשאול את השאלה, מהי ירושלים עבור האסלאם?
קדושת ירושלים באסלאם קשורה בשני טעמים: האחד – מסעו הלילי של מוחמד נביא האסלאם, שבו על פי המסורת האסלאמית בחלקה, עלה מוחמד השמימה דרך הר הבית (אַלְאִסְרָאא וּאַלְמַעְרָאג'), והשני – היות ירושלים כיוון התפילה הראשון באסלאם (אוּלא אלקבְּלַתַיִן). נתמקד במניע השני.
כלל המקורות האסלאמיים מהתקופה המאוחרת מדברים על קדושת ירושלים לאסלאם בגין שני טעמים אלה.
1. ד"ר שייח' אחמד אל-שרבאצי (בן דורנו) מאוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, אומר בספרו 'יסאלונכ פי א-דין ואל-חיאה' (שאלות בענייני דת ואורח חיים): "פלשתין בעיני האסלאם היא כיוון התפילה הראשון… הזיקה לירושלים ולפלשתין כולה היא מאז שהפציע שחר האסלאם, ומאז שאללה העניק בלעדית (למוסלמים) את נס אל-אסראא ואל-מעראג', כמובא בקוראן…
מסגד אל-אקצא הוא אחד משני המסגדים שאללה ציין במפורש (בקוראן) את שמותיהם; הראשון שבהם הוא 'אַל-מַסְג'ד אַל-חַראם' (המסגד הקדוש) ובו הכעבה".
2. דברים דומים כותב שייח' ד"ר מוחמד סיד א-טנטאוי, לשעבר נשיא אוניברסיטת אל-אזהר, ומי שכיהן כמופתי הראשי של מצרים: "פלשתין היא ארצם הקדושה של המוסלמים: מצויים בה מסגד אל-אקצא, שדרכו עלה הנביא השמימה. הוא כיוון התפילה הראשון, אחד משלושת המסגדים היותר מקודשים, בצד מסגד הכעבה במכה ומסגד הנביא באל-מדינה".
3. שייח' ד"ר יוסף קרדאוי, הנחשב כיום לאחד מגדולי פוסקי ההלכה בעולם האסלאמי, טוען בספרו 'אל-קדס קדית כל מסלם' (ירושלים היא עניינו של כל מוסלמי): "מבחינה דתית והיסטורית אין כל יסוד לטענת היהודים שיש להם זכות על ירושלים או על פלשתין… הראשונים שבנו את ירושלים היו היבוסים שהם שבט ערבי קדום, יחד עם הכנענים. שלוש שנים לפני ההיג'רה (שנת 619)… חויבה התפילה לירושלים… ועוד 16 חודשים באל-מדינה… בירושלים התפלל (מוחמד) בהיותו אימאם לנביאים, ובכך יש משום קביעה שההנהגה הדתית עברה מבני ישראל לאומה חדשה ונביא חדש…".
4. באמנה של 'חמאס' שחוברה על ידי שייח' אחמד יאסין, נקבע ב-1988: "פלשתין היא אדמה אסלאמית ובה ירושלים – המקום שאליו הוסע מוחמד… לפיכך שחרורה הוא חובה אישית שחלה על כל מוסלמי".
5. בחודש יולי 2000 ערך ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, משא ומתן עם יו"ר הרשות הפלשתינית דאז, יאסר ערפאת, בקמפ דיוויד. ערפאת דרש לקבל לידיו 100% ממזרח ירושלים, כולל "חַאיט אַל-בוראק' (הכותל המערבי), תוך שלילה מוחלטת של זיקה כלשהי מצד היהודים לירושלים, באמרו: מעולם לא היו מקדשים יהודיים כלשהם על הר הבית. המו"מ קרס.
דגם בית המקדש
הפגנה אנטי ציונית בשער שכם בשנת 1920
הקוראן על כיוון התפילה
669. זהו מספר הפעמים שירושלים מופיעה במקרא. הפעם הראשונה היא ביהושע י׳, א׳: "ויהי כשמוע אדני צדק מלך ירושלם". הפעם האחרונה היא באופן לא מפתיע בפסוק האחרון בתנ"ך, בדברי הימים ב׳, ל"ו, כ"ג: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה". מנגד, ירושלים לא מוזכרת כלל בקוראן באופן מפורש.
בפרק השני של הקוראן, 'הפרה' (סורת אל-בקרה), ישנה התייחסות עקיפה לירושלים בהקשר לכיוון התפילה. בפסוקים 142-148 מתואר שינוי כיוון התפילה למכה:
142 – "אומרים אנשים פתאים: מה הסיט אותם מכיוון התפילה שפנו אליו עד כה? אמור: לאללה המזרח והמערב, (והוא) מנחה לדרך הישר את מי שהוא רוצה. 143 – …ולא קבענו את כיוון התפילה הקודם (הכוונה לירושלים) אלא למען נבחין בין מי שהולך אחרי הנביא לבין מי שנסוג על עקביו … 144 – רואים כיצד אתה מהַפֶּך את פניך השמימה אנה ואנה. עתה הענק נעניק לך כיוון תפילה שאתה תרצה בו. הפנה אפוא פניך לכיוון המסגד הקדוש (מבנה הכעבה במכה). באשר תהיו, הטו את פניכם לעברו. 148 – מכל מקום שתצא ממנו, הפנה פניך לעבר המסגד הקדוש. זוהי האמת מאת ריבונך…".
מתוך הפסוקים ניתן להסיק כמה מסקנות חשובות.
כיוון התפילה הראשוני לכיוון ירושלים לא היה לרצון למוחמד, ועל כן הוא הפציר באללה באמצעות המלאך גבריאל שינחה אותו להפנות פניו בשעת התפילה לכיוון מכה (פסוק 144).
מגמת הכוונת הפנים לירושלים נקבעה מלכתחילה כניסיון לפתות את היהודים (פסוק 143) כדי לבחון האם ילכו אחרי מוחמד, למרות שהוא פונה לכיוון התפילה שלהם.
על פי אמונת האסלאם, בשלב מסוים משלא הועיל הניסיון לפתות את היהודים להצטרף למוחמד, אללה מְצַווה אותו להפנות את פניו לכיוון המועדף בעיניו – מכה (פסוק 144).
בה בשעה שהכיוון המועדף כאמור, נזכר במפורש – אַל-מסג'ד אל-חראם, שמה של ירושלים כאמור אינו נזכר כלל בקוראן, אלא במרומז: "כיוון התפילה שפנו אליו עד כה", (פסוק 142), ונראה שהסיבה לכך – ירידת מעמד ירושלים באסלאם על רקע הנסיבות שהבאנו.
השאלות של פרשני הקוראן
פרשני קוראן רבים עסקו בסוגיית כיוון התפילה: מתי ניתנה ההוראה לשנות את כיוון התפילה מירושלים למכה? כמה זמן נמשכה התקופה שבה כוונו הפנים לירושלים? מה הטעם לכך שמוחמד העדיף את מכה? וכן, האם ניתן לשער מדוע ירושלים אינה נזכרת בקוראן בעוד שמסגד הכעבה נזכר כמה פעמים?
1. חסין אל-בע'וי ( מת בשנת 1122 ) מפרש: "אומרים אנשים פתאים" (פסוק 142): "הכוונה ליהודים ולכופרים במכה… יַחְיָא בֵּן אַחִ'טַב וחבריו היהודים אמרו למוסלמים: 'אם כיוון תפילתכם לעבר ירושלים היה הראוי – מדוע הסתלקתם ממנו? ואם בטעות יסודו – כיצד זה האמנתם בו?'".
לדבריו, נושא ה'קִבְּלַה' (קביעת כיוון התפילה) הוא הנושא הראשון שבוטל באסלאם, זאת משום שבהיות מוחמד וחבריו במכה הם התפללו לכעבה, וכאשר מוחמד היגר לאל-מדינה ציווהו אללה, כך על פי אמונתם, להתפלל לעבר 'הסלע' (אל-צחרה – אבן השתייה בהר הבית) בירושלים, מכיוון שפנייה לכיוון התפילה של היהודים תרבה את אמונתם ואת אמונתם בו. אחרי ההיג'רה הוא התפלל מספר חודשים לכיוון ירושלים, אף כי היה מעדיף לפנות לעבר הכעבה.
2. מחמד א-טוּסִי (מת בשנת 1067) סבור אף הוא כי הכיוון לעבר ירושלים החל עוד בהיות מוחמד במכה, והשתנה לעבר מכה בהגיע מוחמד לאל-מדינה: "אללה ציווה עליהם (על מוחמד ואנשיו בהיותם במכה) לפנות לכיוון ירושלים, על מנת שייבדלו מהכופרים שהיו פונים לכעבה, ואולם כאשר עבר מוחמד עליו השלום לאל-מדינה, הוחלף הכיוון לכעבה על מנת שייבדלו מהיהודים".
3. מחמד כאשאני (מת בשנת 1680) – בדומה לחסין בע'וי, מזכיר מעשה שהיה בין מוחמד לבין קבוצה של יהודים שבאה אליו ואמרה לו: "במשך 14 שנה התפללת לכיוון ירושלים עד ששינית אותו למשהו בטל, שמא כיוון התפילה לירושלים היה הבטל אף שאתה פנית לעברה במשך כל השנים?".
4. עבד אללה אל-דחאכ (מת בשנת 723) קושר את השינויים בכיווני התפילה באופן ישיר ביהודים: "אמרו לו חכמיהם: ירושלים היא כיוון התפילה של הנביאים. אם תתפלל לשם נצטרף אליך. ציווהו אללה לעשות כן כדי להעמידם במבחן, אך הם לא עמדו בו…".
5. מפרשי קוראן רבים טוענים כי למעשה מוחמד מעולם לא פסק מלהתפלל לכיוון הכעבה גם כאשר נצטווה לפנות לעבר ירושלים. כאשר היה צריך להתפלל, עמד בתפילתו מדרום לכעבה באופן שהיה מפנה פניו לעבר ירושלים, ועיניו וליבו היו מכוונים גם למבנה הכעבה המצוי בדרך. כך עד שאללה הסכים לבקשתו לשנות את הכיוון לכעבה.
6. אבן עבאס (מת בשנת 760) אומר כי מוחמד הפנה את פניו לעבר ה'סלע' שבירושלים עוד בהיותו במכה, אלא שעשה כך באופן שהכעבה תחצוץ בינה לבינו: "מוחמד השתוקק שאלוהיו יורה לו להסב פניו לעבר הכעבה, משום שהיא הכיוון היותר עתיק, ולשם היבדלות מהיהודים".
תהליך התקדשות ירושלים על־פי אחמד אבן תימיה
מתוך המקורות שהצגנו, ניתן לראות בבירור כי בתחילת דרך האסלאם כיוון התפילה היה לירושלים, לפרק זמן של 14 שנה לכל היותר. לרוב, המפרשים מצביעים על כך שהכוונת הפנים לירושלים לא הייתה לרוחו של מוחמד, ואולי על רקע זה ניתן להסביר את ההימנעות מאזכור ירושלים בצורה מפורשת בקוראן. עם השנים עלה מעמד ירושלים בשל מאבקים פנימיים שונים, בעיקר פוליטיים כמובן, תוך עשיית שימוש במוטיבים דתיים.
מי שהסביר את התהליך היה התאולוג והפרשן ֲחקי א-דין אחמד אבן תֵימִיה (מת בשנת 1327/8):
"באשר ל'סלע', הנה עומר (אבן אלחַ'טאב, הח'ליפה השני, 644-634) לא התפלל לידו, ולא ה'צחַאבא' (חבריו של מחמד בדרך האמונה). בזמן הח'ליפים 'ישרי הדרך' (כינוי לארבעת הח'ליפים הראשונים באסלאם, שנים 632–661) – לא הייתה כיפה עליו, אלא היה חשוף. כאשר בְּנוֹ, עַבְּד אל-מַלְכּ, קיבל את השלטון על א-שאם' נפלה מחלוקת בינו לבין עבד אללה אבן א-זבַּיר. האנשים היו עולים לחאג' במכה ונפגשים עם אבן אַ-זבַּיר. עבד אל-מלכ ביקש להרחיק את האנשים מהאבן ועל כן בנה כיפה על הסלע, למען הטות את לב האנשים לבקר בירושלים, ויעסקו בכך במקום להיפגש עם אבן א-זביר במכה. אולם חכמי הדת מקרב אנשי ה'צחאבא' והדור שאחריהם לא החשיבו את הסלע, הואיל והוא כיוון תפילה מזויף… ומי שיקבע כיום את הסלע כיוון לתפילתו, הריהו כופר מומר".
רמזים בקוראן
עם הזמן המאבק הפוליטי שתיארנו התעצם ואף חרג מהממד הפוליטי שלו, עד כי היה נושא לעימות חריף בין מי שהאמינו באמונה שלמה בקדושת ירושלים ובסיפור עליית נביא האסלאם השמימה, ובין המסתייגים מכך. מכיוון שאין אזכור מפורש של ירושלים בקוראן, ניסו התומכים בקדושת ירושלים להציג ביטויים עמומים ולהסביר אותם כרומזים לירושלים. בין הביטויים הללו: חוֹמָה, מקום קרוב, בָּמָה, פני האדמה, קריה ועוד. אחד הביטויים היותר בולטים שזכו לפרשנות כזו הוא הפסוק: "(אללה) נשבע בתאנים ובזיתים ובהר סיני ובארץ הבטוחה" (פרק התאנים). רוב מפרשי הקוראן מסבירים את המילים תאנים וזיתים במשמעות הרגילה שלהן, אולם לצידם יש מפרשים המייחסים להן משמעות עמוקה יותר בדמות רמזים לירושלים.
1. אל-קומי (מת 937 בשנת) מעניק פירוש מיוחד לפסוק זה על רקע היותו שיעי: הזיתים – אמיר המאמינים (עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של נביא האסלאם), הר סיני – בניו של עלי: חסן וחסין, ארץ מבטחים –12 האימאמים.
2. חסין אל-בע'וי מביא מספר פירושים, שלושה מהם: התאנים – הר שעליו דמשק, הזיתים – הר שעליו ירושלים. הפירוש השני – התאנים והזיתים – הם שני מסגדים ב'א-שאם'. פירוש אחרון: התאנים – מסגד דמשק, הזיתים – מסגד ירושלים.
3. אַל-גַ'לַאלִין (המאה ה-15) קובעים בפשטות: התאנים והזיתים – שני המאכלים או שני הרים ב'א-שאם', שבהם צומחים שני הצמחים.
4. אחמד אל-אַעְקַם (מת בשנת 1964) מסביר: התאנים והזיתים הם צמחים פוריים, ויש אומרים שהם שני הרים בארץ הקודש או שני מסגדים ב'א-שאם', ויש אומרים שהזיתים – מסגד אל-אקצא, והסביר הוא – מה שאמרנו בתחילה.
סיכום
רוב מפרשי הקוראן אינם סבורים שהמילה 'זיתים' רומזת דווקא לירושלים. מרבית המפרשים בהתייחסם לראשית האסלאם, לא העניקו לירושלים חשיבות דתית של ממש, ככל הנראה בשל אי אזכורה בקוראן. גם הפסוקים המתייחסים במרומז לירושלים יוצרים את הרושם הברור שבזמנו של מוחמד, היא לא הייתה חשובה מספיק. מוחמד נענה בחוסר רצון להוראת אללה, ומנגד רצה מאוד לנטוש את הפנייה לעברה בתפילה. פסוקי הקוראן מציינים במפורש שהפנייה לעבר ירושלים בשעת התפילה שנמשכה זמן קצר בלבד, נעשתה במוצהר במגמה לפתות את היהודים לאמץ את דרכו של מוחמד.
נסיים עם אחד המפרשים המודרניים של הקוראן, מחמד עֲזַת דַרוזה (מת בשנת 1984) שסיכם היטב את הדברים. דרוזה כתב: "המוסלמים חשו מידה מסוימת של שאט נפש או חוסר שביעות רצון בגין הפנייה לעבר ירושלים…". דבריו של דרוזה על ירושלים מקבלים משמעות נוספת על רקע העובדה שבצד היותו מפרש קוראן, הוא היה גם מנהיג פוליטי פלשתיני בולט שנולד בשכם, חי בסוריה ושימש בתפקיד מנהל ההקדשים בתקופת המנדט.
נראה אם כן, שאת הסיבה האמיתית להענקת החשיבות לירושלים בהיסטוריה המוסלמית, ובעיקר בזו המאוחרת, יש לחפש לא בתחום הדתי הקדום, אלא במניעים היסטוריים ופוליטיים.
בכתבה התבססתי על פרק מספרו של הפרופסור נסים דנה, "למי שייכת הארץ הזאת?", הוצאת אוניברסיטת אריאל, תשע"ד.
