זכויות עובדים הוא נושא שכל מדינה דמוקרטית עוסקת בו: שעות עבודה, הפרשות סוציאליות, ימי הבראה, ימי חופשה וימי מחלה, זכויות בגין ילדים מתחת לגיל 18, הטבת משרת אם, איסור הרעת תנאים ועוד ועוד. במקביל, בעולם העסקי, ישנה הבנה כי לא רק שהלקוח (כמעט) תמיד צודק אלא בנוסף ולא פחות חשוב, שהלקוח יקבע בעצמו מה ואיך מתאים לו.
דוגמאות: מתן אפשרות מעבר מחברת סלולרי אחת לרעותה בקליק אחד תוך שמירה על המספר, מתן אפשרות מעבר בין בנקים עם כל החשבונות, הקופות והקרנות בשיחת טלפון אחת, מתן אפשרות מעבר בין קופות חולים תוך שמירה על הוותק והזכויות ועוד. כלומר, יש הבנה ורצון לאפשר ללקוח את הנוחות המירבית על פי מה שמתאים ונוח לו. כל זה ועוד נכלל בסלוגן ״כוח ללקוח״.
עד כאן הכל מצוין, אך נדמה שבמשבר האומיקרון הנוכחי הממשלה עברה בחופזה רבה מאידיאל ״כוח ללקוח״ למודל ״הממשלה ממליצה והאזרח אחראי״.
במשך כמעט שנתיים בהם המדינה ואזרחיה נאבקים בקורונה לזניו וסוגיו, הממשלות קבעו נהלים אשר חייבו את האזרח בחבישת מסיכה / בדיקות / בידוד / סגר / מניעת התקהלויות / סגירת נתב״ג / סגירת בתי כנסת / ביטול אירועים ועוד. בכל עת לפי כמות ההתפרצויות ולעומתן על פי כמות המתחסנים, קבעה הממשלה כיצד יש לנהוג .
עתה, דווקא עם התגברות התפרצות האומיקרון, הממשלה החליטה כי היא איננה רוצה יותר לקבוע לאזרח אלא היא רק ממליצה. הממשלה הורידה את האחריות מעצמה ונותנת רק המלצות. האזרח אשר חש שלא בטוב יחליט בעצמו האם בכלל להיבדק. לאחר שהחליט בעצמו להיבדק, הבדיקה תהיה אישית וביתית על חשבונו, ולאחר שכבר נבדק מעמידים את כל הצלחת מיגור המגפה ביושרה של האדם הבודד – האם יחליט להיצמד לתשובה שקיבל ולפעול על פיה או להתעלם ולהמשיך כרגיל (שהרי גם ככה אף אחד לא יודע…).
אני בטוח כי רוב רובם המוחלט של האזרחים יפעלו על פי היגיון בריא של קיום הבדיקה האישית בבית, ובאם יתגלו כחיוביים יישארו בבית עד יעבור זעם, אלא שהמצב הכלכלי שהולך ונהיה קשה יותר עם עליית המחירים שהממשלה הפילה על האזרח, ריבוי תופעות הבידוד הגורם לאיבוד ימי עבודה, חוסר מוכנות הממשלה לשלם פיצויים על אובדן ההכנסות, המצב בו האדם צריך להמתין כשעתיים כל פעם שרוצה לעשות בדיקת אנטיגן מפוקחת וזה משום שאין מספיק ערכות לקנות כי הממשלה לא נערכה ולא קנתה מספיק ערכות אנטיגן מראש, המצב בו יש רק המלצות ואין דרישה של צמצום או מניעה בשום ענף במשק (אין דרישה להפסיק מסיבות / אירועים לא חיוניים/ להקטין כמות קהל במגרשי הספורט/ לחייב עבודה מהבית), כל אלה גורמים לאזרח שומר החוק להרגיש ״קצת״ פראייר.
קראתי באתרי החדשות לא מעט אנשים הכותבים שישנה הרגשת הפקרות, ״איש הישר בעיניו יעשה״, וזו לדעתי הבעיה הגדולה ביותר כיום: אין מחוייבות, הכל תלוי ברצון אישי של הפרט. בימים האחרונים מסתובב בוואטסאפ ״מם״ האומר: ״מיום חמישי יחולקו לילדים ערכות אנטיגן ביתיות לבדיקות קורונה, ולהורים יחולקו ערכות פוליגרף״. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
שמעתי בראיון רדיו את פרופ' דן בליצר, אפידמיולוג מומחה בעל שם עולמי וראש קבינט המומחים של הקורונה, שטען ש״מדינת ישראל נמצאת כיום בשעת חירום״. משירותי בצבא אני יודע כי בשעת חירום עובדים לפי פקודות מסודרות המוכנות מראש (פקודות בצבא = נהלים באזרחות). לקראת כל מצב החירום שעלול להגיע, אנו מאמינים כי צוותים של מומחים מדיסציפלינות שונות יושבים וחושבים וכותבים נהלים וסדר פעולות נדרש. כך אני מאמין נעשה גם לקראת מצב החירום של האומיקרון, עכשיו הזמן לפעול על פי אותם נהלים וסדר פעולות מסודר שנקבע מראש. אסור בשום פנים לתת לכל אזרח את ההחלטה האישית כיצד לפעול ומה לעשות.
עכשיו הזמן שהממשלה תמשול, תקבע, תנהל, תוביל ותחוקק ולא תעביר את האחריות לאזרח המבולבל שגם ככה מתמודד בבית עם חולים / מבודדים / אובדן ימי עבודה ועוד.
המשנה באבות אומרת בלשון של דיעבד: ״במקום שאין אנשים השתדל להיות איש״. אני קורא לממשלה – קחו אחריות, תמשלו, ואל תביאו את האנשים להיות איש איש אחראי לגורלו.
כוח ללקוח בכלכלה, לא באומיקרון.
