01
בזמן האחרון אני עד לגל של התעוררות: רבים מעם ישראל מגלים רצון עמוק להתחבר לזהותם היהודית. לפני כמה זמן פנו אלינו חברים, שנראים לכאורה רחוקים מתורה ומצוות, וסיפרו שהבת שלהם עומדת להתחתן בקיץ הקרוב. להפתעתי, הם ביקשו שאנחנו נלווה את בני הזוג בתהליך ההכנה לחתונה, ואף שאני אהיה זה שיחתן אותם.
הכנתי לחתונה לא מעט זוגות שאינם מגדירים את עצמם דתיים, אני מכיר את המורכבויות שטקס החופה מעלה עבורם, ואיך ניתן מצד אחד לשמור על כל גדרי ההלכה, ומצד שני ליצור טקס שמחבר ומזמין.
כשהבת התקשרה, פתחתי ואמרתי לה שבמפגש ננסה לחבר אותם אל משמעות הטקס. היא עצרה אותי באמצע דבריי, ואמרה לי בנחישות: "לא מעניין אותי אם נתחבר או לא נתחבר, הכי חשוב לי שהטקס יהיה בדיוק לפי המסורת היהודית".
אינני יודע מה עורר את אותה כלה, ומה גרם לה לרצות חתונה יהודית שלמה על פי ההלכה. אבל הסיפור שלה מצטרף לעוד סיפורים רבים של התעוררות ורצון לחיבור יהודי עמוק דווקא דרך טקס הנישואין. הנה עוד שניים כאלה:
02
הסיפור של רוחמה הרשקוביץ: רוחמה הרשקוביץ, אימו של יוסי הרשקוביץ הי"ד, מנהל בית הספר הירושלמי שנפל בקרב בעזה, שיתפה השבוע את סיון רהב-מאיר בסיפור מרגש:
חברה כתבה לי: רוחמה, רציתי לשתף אותך בחוויה שעברנו השבוע. יעקב, בעלך, העביר ערב של 'זיכרון בסלון' על ההורים שלו, ניצולי השואה. בקהל היו אנשים מכל גווני החברה הישראלית. היה ערב מרגש במיוחד. יעקב סיפר על מסירות הנפש והאמונה של אמו, שוויתרה בלילות על הקפה הדלוח שקיבלה, כדי להשתמש בנוזל לנטילת ידיים בבוקר. המצגת המרהיבה שהציג הייתה כולה פרי יצירתו של יוסי הי"ד, בנכם, שחקר את השואה והיה מאוד קשור לסבתא חיה ע"ה. בסוף הערב, יעקב הראה את הכתובה של הוריו — ששרדו, התחתנו ועלו לארץ. הוא הראה כיצד מתוך הזוג הזה, ששמר על זהותו במסירות נפש, נולדו 254 צאצאים! ביניהם 43 בני נינים.
כשנגמר הערב, ניגשה אליו צעירה ואמרה: 'אני מתחתנת בעוד חודש. לא רציתי בשום אופן חתונה כדת משה וישראל. אבל אחרי מה שסיפרת על אמא שלך — אני משנה את דעתי. אני אתחתן כך, עם כתובה'.
אימה של אותה צעירה ניגשה ליעקב בהתרגשות ואמרה: 'כבר חודשים שאני מתמודדת עם הנושא הזה בבית, וזה מכאיב לי מאוד. ואתה — תוך שעה וחצי פתרת את זה'.
רוחמה סיכמה: 'אמא של יעקב שרדה את השואה ונפטרה. יוסי שלנו הי"ד, נפל. ועכשיו, עוד זוג יקים בית יהודי בעולם — בזכותם.'"
03
הסיפור הזה החזיר אותי לזיכרון אישי מלפני כמה שנים. אני מרצה לא מעט ברחבי הארץ, לעיתים גם בפני חיילים בצבא, בסדיר ובמילואים.
פעם הוזמנתי להרצות בטייסת של חיל האוויר. הגעתי קצת בחשש. אני רגיל לדבר עם לוחמים וחיילי מפקדה, אבל טייסים? הם תמיד נראו לי רחוקים, מרוחקים, אולי אפילו יהירים.
התחלתי את ההרצאה, ובמהלכה הבחנתי כיצד לאט לאט הקליפות מוסרות. עיניהם של לא מעט טייסים הבריקו מהתרגשות — חלקם אפילו ניגבו דמעות.
בסוף ההרצאה ניגש אליי מפקד הטייסת ואמר: "אני יכול ללוות אותך לרכב? יש משהו אישי שאני רוצה לדבר עליו".
בדרך לרכב הוא אמר: "בת הזוג שלי ואני גרים בקיבוצים סמוכים בצפון. החלטנו להתחתן בטקס אזרחי, לא יהודי. אפילו כבר יש לנו תאריך — טסים להתחתן בקפריסין. אבל לא יודע מה בדיוק נגע בי בהרצאה שלך… באמצע ההרצאה פשוט החלטתי שאנחנו מתחתנים בחתונה יהודית ואתה זה שיחתן אותנו. נשארה רק נקודה אחת: שלחתי תוך כדי ההרצאה הודעה לבת הזוג שלי. היא לא התעלפה מהרעיון, אבל אמרה שהיא חייבת לפגוש אותך לפני שאנחנו סוגרים. אתה נמצא בקרוב באזור טבעון או רמת ישי? נשמח לקיים את הפגישה המשולשת הזאת".
הייתי די בהלם מהבקשה, פתחתי את היומן וראיתי שכנראה לא במקרה יש לי הרצאה במגדל העמק בהמשך השבוע. אמרתי לו שזה אפשרי.
הוא התקשר לבת זוגו, וקבענו להיפגש בבית קפה במרכז המסחרי של רמת ישי. סיימתי את ההרצאה, נסעתי לשם, עשינו היכרות קצת יותר מעמיקה, ואז היא שאלה אם אפשר לשאול כמה שאלות. עניתי בשמחה.
ואז היא פתחה במטח קצר ומפתיע של שאלות:
"מתי אתה קם בבוקר?"
עניתי: "בערך ב-4:30".
"למה כל כך מוקדם?"
עניתי: "אני מתארגן ולומד בסביבות חמש".
"מה אתה לומד?"
"דף יומי".
"מה זה דף יומי?"
סיפרתי לה בקצרה על הגמרא, ועל הרעיון של לימוד הדף היומי בגמרא.
"ומה אתה עושה אחרי הדף היומי?"
עניתי: "מתפלל שחרית".
ואז היא הסתכלה עליי, ואמרה בנחרצות: "אתה מחתן אותנו".
• • •
שלושת הסיפורים האלה — של הכלה ההחלטית, של הזוג שהושפע מסיפור שואה, ושל מפקד הטייסת — ממחישים עד כמה עמוק קיים הרצון להתחבר. לעיתים הוא מוסתר, רדום, עטוף בהגנות — אבל הוא שם.
החתונה היהודית, בפשטותה ובקדושתה, מצליחה לגעת בלבבות של רבים — אפילו מבלי שיחשבו מראש שזה יקרה להם. ■
Ori88533@gmail.com
