ישנם מחקרים שמראים שלבני אדם יש כ-70,000 מחשבות ביום, כ-80% מהן שליליות. זה חוצה תחומי חיים: עבודה, זוגיות, משפחה, ביטחון עצמי, פחדים. בתוך כל הרעש הזה, קל להתמקד בשלילי.
מדי פעם אנחנו שומעים על מפקד בצה"ל שהתנהג בצורה לא ראויה לחייליו. הכותרות צועקות, האמון הציבורי נפגע. אבל על כל מפקד כזה — יש עשרות, אם לא מאות, מפקדים נפלאים, מקצועיים, מסורים ורגישים. כאלה שרואים את החיילים שלהם באמת. לצערי, אנחנו שומעים עליהם בעיקר רק אם הם נופלים בקרב — וגם אז לא שומעים מספיק. אני מבקש לשתף בכמה סיפורים על מפקדים כאלה.
01
לפני שבועיים התקיים טקס החלפת מפקד שייטת 13. מפקד חיל הים דיבר על מאות מבצעים מסווגים שביצע מפקד השייטת היוצא עם לוחמיו בשנתיים האחרונות — מבצעים שלא נדע עליהם לעולם.
אבל יש סיפור קטן ומרגש, שלא קשור למבצעים. אחרי חודשים ארוכים שבהם לא יצא אפילו פעם אחת הביתה, קיבל מפקד השייטת סוף סוף יציאה קצרה לרגל יום הולדתו. חבריו הפתיעו אותו ואת אשתו בכרטיסים להופעה של חנן בן ארי. הוא הגיע ישירות ממבצע בעזה. כשהגיע לשער, עצרו אותו הסדרנים: כניסה עם נשק אסורה.
הוא התקשר לגורמים בצבא ואמר: "זה לא הגיוני שלוחמים שחוזרים מהקרב לא יכולים להיכנס עם נשקם להופעה". כשבמופע הבינו שמדובר בקצין בכיר, אישרו לו להיכנס. אבל אז הוא השיב: "אני לא נכנס עד שאחרון הלוחמים שהשארתם בחוץ נכנס גם הוא".
גם כשאמרו לו שרק אלו שעדיין מחזיקים כרטיס יוכלו להיכנס — כי חלק מהחיילים כבר התייאשו ומכרו את הכרטיס שלהם — הוא לא ויתר: "אני לא נכנס עד שייכנס גם האחרון". בסוף כולם נכנסו.
ובמהלך ההופעה עצר חנן בן ארי ואמר לקהל: "יושב כאן מפקד של יחידה מובחרת, שהגיע ישירות מהקרב בעזה. אתם לא תדעו לעולם מיהו, אבל היום יום הולדתו – ואני רוצה להקדיש לו שיר".
כל הקהל קם על רגליו ומחא כפיים. חנן שר "עטלף עיוור". ואני חשבתי לעצמי — אולי זה באמת השיר של היחידה שלו, אבל הוא — ממש לא עיוור. הוא רואה. הוא רואה את הלוחמים שלו יותר מכל אחד אחר.
02
בבית בראש צורים גרים 12 חיילים בודדים. אחד מהם, שמשרת בסגל טירונים של חטיבת כפיר, סיפר: השבוע גייסנו טירונים. כולם יצאו הביתה. אחד ממפקדי הכיתה שנשאר לשבת ראה חייל חוזר לבסיס. הוא שאל אותו מה קרה, והחייל השיב: "שכחתי משהו". אבל תחקור קצר חשף את האמת — אין לו בית לחזור אליו. הוא פשוט תכנן להישאר בבסיס.
מפקד הפלוגה, שכבר היה בבית, שמע על הסיפור, חזר לבסיס ולקח את החייל אליו לשבת. שמעתי כבר קודם על הלוחמנות והמקצועיות שלו. אבל זה? זה היה רגש אמיתי. אחריות אמיתית. לא סיסמאות — מעשים. החיילים שלו יודעים שיש על מי לסמוך.
03
רס"ן אורן דולב, מפקד מחלקה לשעבר בנח"ל, הפך לשם דבר בקרב פקודיו בזכות מנהג מיוחד שהנהיג: שיחה אישית עם כל חייל פעם בשבוע. זמן קבוע, שהוקדש רק לו, לחייל. לא למסמכים, לא לטלפון – רק הקשבה. הוא קרא לזה זמן לב.
אחד מחייליו שיתף שעמד לעזוב את השירות הקרבי. אורן הקשיב, דיבר איתו על ערכים, על אחריות, על בחירה. ואמר לו: "אם תלך – אני אבין. אבל אם תישאר, אני אהיה איתך בכל שלב". החייל בחר להישאר – וסיים את שירותו כקצין.
04
מאור כהן מספר: מרץ 1999. ערב חג הפסח. הייתי חייל שנפלט מיחידת השריון בעקבות בעיות רפואיות ולחץ. נשלחתי למפקדת חילות השדה בקסטינה והוצבתי כעובד רס"ר. בוקר אחד, אבא שלי קיבל התקף לב. סיפרתי למש"ק התורנויות, והוא מיד שחרר אותי הביתה. מיהרתי לתחנת האוטובוס. לפתע עצר רכב לבן והציע לי ולאחרים טרמפ. בלית ברירה עליתי.
הרכב בקושי התחיל לנסוע – ונעצר. מתוכו יצאו שוטרים צבאיים והכריזו: "אתם נחטפתם". קיבלתי דו"ח ונשלחתי חזרה לבסיס. המש"ק נבהל כששמע, ובקול חרישי לחשה לי חיילת מהמשרד: "כנראה תקבל ריתוק… אולי אפילו כלא". עולמי חרב עליי. כלא? כשאבא שלי שוכב בבית החולים?
ואז, לפתע, נכנס הרס"ר. "תסתכל עליי," ביקש ממני. בקושי הרמתי עיניים. "קודם כל — שיהיה לאבא שלך רק בריאות. אחר כך נטפל בשאר". הוא יצא מהמשרד, ביקש שיכינו רכב, נכנס איתי לחדרו של קצין בדרגת סגן-אלוף. לאחר כמה דקות נשפטתי — וקיבלתי אזהרה בלבד. מיד אח"כ הרס"ר העלה אותי לרכב שלו ולקח אותי עד לבית החולים קפלן. "אני לרשותך תמיד," אמר ונסע.
לאחר פסח חזרתי לבסיס וביקשתי להשתחרר על רקע אישי. הרס"ר לא הסכים. "אני אתן לך אחריות," אמר. ונתן לי תפקיד בבסיס.
הוא לימד אותי אחריות. לימד אותי מסירות. לימד אותי עבודה קשה ודרך ארץ.
בחדרו היו עשרות רבות של תעודות. יום אחד שאלתי אותו: "על מה אתה הכי גאה?". הוא הצביע על סיכה קטנה בדש חולצתו — ועל תעודה ממוסגרת על הקיר, עם סמל מקא"ם. "בזה. בחונך חיילים מאוכלוסיות מיוחדות. זה מה שחשוב באמת. תמיד תחפש את מי שקשה לו — ותעזור לו". וזה המסר שלקחתי איתי לחיים.
רנ"ג יצחק אקריש נבחר השנה להשיא משואה מפקד באמת הראוי לכך. ■
Ori88533@gmail.com
