כתבתי כאן לפני כמה שנים על "השעון המעורר של הרב קוק", ר' אברהם לייב שטרסברג, ע"פ עדותו של בנו יבלח"א יוסף שטרסברג, הגבאי המיתולוגי של בית כנסת "המגדל" בבית וגן. אכתוב כאן את הדברים שסיפר על הוריו, בהרחבת דברים ששמעתי ממנו ומנכדו רוני שטרסברג:
הילדים של ה׳חפץ חיים
'נערה צעירה היתה בירושלים שלפני למעלה ממאה שנה, שחלתה בעיניה. לקחו אותה לבית החולים האנגלי, שם נתנו לה בטעות טיפות לא מתאימות, שגרמו לה לעיוורון בשתי עיניה. כשהגיעה לפרקה שידכו לה בחור עם נכות ברגלו, והם נישאו. עברו השנים ולא נולדו להם ילדים. בשנים ההם לא היו שום טיפולי פוריות. כעבור עשור אמר אביה ר' בנציון לוינזון לחתנו: אתה אכן רשאי לפי ההלכה לגרשה, אבל אנא ממך תן לי עוד מעט זמן. השיב החתן שהוא אוהב את אשתו, שהוא לא חשב לגרשה, ורק הקב"ה יחליט אם יהיו להם ילדים או לא. אמה החליטה לנסוע ל"חפץ חיים" ולבקש שיתפלל עבורה. היה זה בזמן הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה, שה"חפץ-חיים" השתתף בה. אינני יודע איך עשתה את כל הדרך, אבל היא הגיעה לחדר שבו ישב הח"ח ולמד. מחוץ לחדר היה המשמש שלו, וכשרצתה להיכנס גער בה: אישה לא יכולה להיכנס. הח"ח עצמו שמע את הדיון וקרא לו להכניס מיד את האישה מרת הנפש. היא סיפרה לח"ח את כל הסיפור ואת בקשתה לברכתו. הח"ח ביקש שתמתין, נכנס לחדר פנימי, שפך את לבו לפני ה' למעלה מחצי שעה. אחר כך יצא אליה ואמר לה: 'שובי לביתך. יהיו לה ילדים, ויהיו לה ילדים טובים!'. באותה שנה היא התעברה, נולדו שני אחי הגדולים, ובס"ה נולדו לאמי 5 ילדים. אני זוכר איך כל בוקר אמא הייתה אומרת לנו: 'תתנהגו יפה, תלמדו טוב, תעשו חסד, אתם ילדים של החפץ חיים…'
״עיוורת עם לב רואה״
הוסיף יוסף לספר: 'היא הייתה בעלת חסד מופלאה, ועיוורונה לא מנע ממנה לסייע למשפחות רבות בירושלים. למשל, היה לה גמ"ח כלים לצורך שמחות וכדומה. לפעמים אנשים היו מחזירים לה את הכלים מלוכלכים. אמרתי לה: 'אמא, למה את צריכה להשאיל כלים לאנשים שמתנהגים ככה?' היא הייתה אומרת שמן הסתם הם עמוסים בטרדת השמחה, לא שמו לב, לא היה להם פנאי וכדומה. אמי העיוורת הייתה עומדת ושוטפת את הסירים הגדולים בלי שום טרוניה'.
ב"ה ילדיה של אותה נערה, שיינא, הקימו משפחות מפוארות של תורה וחסד. זכיתי להכיר כמה מצאצאיה ולראות את התגשמות ברכת הח"ח. רוני, נכדם של ר' אברהם לייב ושיינא, סיפר: 'אבי נפטר במוצאי שבת, רצינו לקבור אותו בראשון בבוקר, כדי שיגיעו אנשים להלוויה, אבל מאידך – להשאיר אותו כך בחדר המתים, לסגור וללכת? בחברא קדישא אמרו: 'זה מהילדים של ה"חפץ חיים", נישאר על ידו כל הלילה, נגיד תהלים'. וכך היה.'
״רגליים שבורות. נפש שלימה״
הוסיף רוני: 'כיצד החל הקשר של סבי עם הרב קוק? סבא נולד בקוסוב שבפולין, ובצעירותו הוא נפל מחלון. בעיירה הקטנה לא ידעו לטפל בפציעה מעבר לחבישה, וכך הוא נשאר נכה כל ימיו. למרות שהתקשה מאד בהליכה, הוא היה צועד לאט בכל בוקר ל"בית דוד", בית הרב קוק, שבו היה בית כנסת עוד לפני שהרב קוק הגיע לירושלים, ובו היה גם בית הועד הכללי. סבא היה עובד בועד הכללי, היה מחלק שוברים לנצרכים, גמ"ח, כשעתיים ביום. אחר כך היה חוזר למאה שערים ללמוד. כשהרב קוק הגיע לירושלים, סבא כבר היה חצי גבאי בביה"כ שם. הוא מצא חן בעיני הרב קוק, שביקש שיסייע לו. הרב היה מתפלל כל בוקר עם הנץ החמה, אבל היה קם הרבה יותר מוקדם כדי ללמוד ולהתכונן לתפילה. אצל סבא וסבתא הייתה תמיד מודעות לזמן. היה בביתם שעון גדול שצלצל בכל חצי שעה, כדי שסבתא, העיוורת, תוכל לדעת את השעה'.
שיעור ההשכמה של הרב קוק
'סבא סיפר שאחרי שהיה מעיר את הרב קוק ב3:30 לפנות בוקר, הרב היה מתיישב ללמוד, ולאט לאט היו מתאספים אנשים, ואז הוא היה מלמד. הוא היה יושב ללא כל ספר, מצטט בעל פה מתוך עשרות הספרים שהיה מזכיר.
אנחנו היינו באים לסבא וסבתא בכל שבת אחר הצהרים. לפעמים הוא סיפר זיכרונות מהרב קוק. אני זוכר את התנועה שבה היה מרים את שתי ידיו כלפי מעלה ואומר עליו בהתלהבות: "מלאך אלוקים!"…
סבא היה חזן בימים נוראים אצל הרב קוק, והמשיך בכך בימי בנו הרב צבי יהודה. בערוב ימיו סבא כבר היה חולה, ותלמידים בישיבה אמרו לרצי"ה שכדאי להחליפו בחזן אחר שיישמע טוב יותר. הרצ"י אמר להם: "כל זמן שאני חי, הוא ימשיך"…' [ר' אברהם לייב נפטר כמה חודשים אחרי הרצי"ה. מ.ד.].
מאה שערים של הרב יוסף גרשון הורביץ
'שכונת מאה שערים בזמנם הייתה מגוונת. מולם גרו אנשים לא דתיים, שמחמת כבוד השכנים הדתיים לא הדליקו רדיו בשבת, וכולם חיו באחווה.
רבה של שכונת מאה שערים וראש הישיבה הגדולה היה הרב יוסף גרשון הורביץ. סבא סיפר עליו שהיה ציוני גדול, ושביום העצמאות היה הולך להתפלל בבית הכנסת של הפועל המזרחי ברחוב חזנוביץ' (המבנה הישן של בני עקיבא ירושלים, סניף מרכז) כי שם אמרו הלל'.
ואם הזכרנו את דמותו של הרב וראש הישיבה של מאה שערים, אציין שהוא כיהן בתפקיד כ46 שנה. הוא היה ממייסדי סניף תנועת המזרחי בירושלים ואחר כך היה נשיא כבוד שלה יחד עם הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל. הוועידה הראשונה של המזרחי התקיימה בהיכל ישיבתו מאה שערים.
״אנשים קטנים גדולים״
העיתונאי לוי יצחק הירושלמי, נכדו של הרב הורביץ, כתב באריכות ובהערצה על הזוג הזה. במאמר בעיתון מעריב, תחת הכותרת "אנשים קטנים גדולים", הוא מספר על אנשים שהיו מגיעים להתחזק אצל הצדקת שיינא. הוא סיפר, למשל, על לוחם שהתעוור במלחמת יום כיפור, ושסבתו אמרה לו שלהבראתו הוא צריך לפגוש את שיינא. הוא יצא מחוזק מהמפגש עם כוח הרצון האדיר שלה. סבתו הגיעה עמו וציינה שהבית היה מצוחצח, הכל היה מסודר, המאכלים שבישלה היו מצוינים. האיש הפיסח והאישה העיוורת לא נתנו למגבלות לנצח אותם, והיו מורים, בדוגמא אישית, לבעלי הייסורים.
למדנית בלי דגלים…
הנכד סיפר לי שאת כל התפילות היא זכרה בעל פה, אפילו של ימים נוראים. מולם שכנה ישיבת "בית אברהם" של חסידי סלונים. סבתא הייתה עומדת על המרפסת ומתפללת איתם את כל התפילות. ביתה ובית אביה היו בתים של תורה, ומטבע הדברים היא הייתה תמיד בבית, והייתה שומעת. את מסכת בבא קמא, למשל, ידעה היטב, כי שמעה אותה פעמים רבות. לפעמים הייתה מעירה הערות במהלך הדיון הלמדני. ■
meirdorfman@gmail.com
