איך קרה שהגיבור הכי גדול של יציאת מצרים נשאר ״שקוף״?
איזו בשורה של תקווה ההסתרה הזו נושאת עבורנו?
עם ישראל כולו מתכנס סביב שולחן החג, פותח את ההגדה, וצולל לסיפור המופלא: השעבוד המפרך, היד החזקה, עשר המכות, הים שנבקע לשניים. אבל לאורך כל הקריאה מלווה אותנו תחושה מוזרה – משהו, או יותר נכון, מישהו – חסר כאן.
יש דמות מרכזית אחת שפשוט נ-ע-ל-מ-ה.
משה רבנו.
הגיבור המרכזי של העלילה. האיש שעמד לבדו מול מלך מצרים וזעק "שלח את עמי". שהביא את המכות, בקע את הים, והוביל מיליוני בני אדם בלב המדבר מעבדות לחירות. ובהגדה? הוא כמעט ולא קיים. מי שיספור בעיון יגלה שמשה מוזכר פעם אחת בלבד, בדרך אגב, בציטוט פסוק על קריעת ים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זהו. שאר הסיפור מתרחש כאילו מעצמו, בלעדיו.
למה? האם לא מגיע לו קרדיט?
התקווה שמעבר למנהיג
לפני כשלושים שנה נפטר הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. "אוד מוצל מאש", איש מופת שאיבד בשואה הנוראה את אשתו ואחד עשר ילדיו. מתוך האפר הוא עלה לארץ, הקים משפחה מחדש, ובנה אימפריה שלמה של תורה וחסד.
את היעלמותו של משה מן ההגדה הסביר הרבי בדרך מצמררת:
במשך דורות ארוכים שימשו ליל הסדר וקריאת ההגדה כמשענת של תקווה ליהודים נרדפים. אלה שהסתתרו במרתפים מפני האינקוויזיציה. אלה שקראו את ההגדה בגטאות החשוכים. כולם שאבו מתוכה כוח: אם עברנו את פרעה – נעבור גם את זה.
אבל תחשבו מה היה קורה אילו משה היה הדמות הדומיננטית בסיפור. יהודי שקרא את ההגדה מתוך החושך היה עוצר ואומר לעצמו: "בני ישראל במצרים זכו למשה רבנו – נביא וקדוש שאין כמותו. ולנו? דור יתום שכזה, ללא מנהיגים בשיעור קומה כזה – מה הסיכוי שלנו?"
לכן ההגדה בחרה לספר את הסיפור ללא תלות בדמות אנושית כלשהי. המסר חד וברור: עם ישראל בצרה? ריבונו של עולם לא שוכח אותו. לא אז – ולא היום.
המנהיג השקוף
החפץ חיים מוסיף זווית אחרת לגמרי. נניח שהיינו שואלים את משה עצמו: "איזה מקום היית רוצה לתפוס בסיפור?"
התשובה ידועה מראש. האיש שנאמר עליו "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", היה מבקש בוודאי להימחק לגמרי. הרי כך בדיוק הגיב כשה' הציע לו את התפקיד בסנה הבוערת: "שלח נא ביד תשלח" – תן לכל אחד אחר, רק לא לי.
ריבונו של עולם לא ויתר לו. הוא הטיל עליו את השליחות הגדולה ומשה קיבל ועשה. אבל לפחות בהגדה של פסח, נדמה שמשאלת ליבו התגשמה.
אולי בכך מוסבר גם מדוע מקום קבורתו לא נודע עד היום. כמה אנשים היו שמחים לעלות לקברו ולהתפלל שם. אך המסר של משה אלינו חד: אל תהפכו את הקבר למוקד. לא אני העניין. העיקר הוא ריבונו של עולם, התורה ועם ישראל.
בלילה הזה, כשאנחנו יושבים סביב השולחן, אנחנו מבינים שמשה רבנו לא באמת נעלם. הוא נמצא שם, שקוף ומחייך, שמח לראות את עם ישראל – שליל הסדר הוא יום ההולדת שלו – ממשיך לצעוד קדימה, מאמין בבוראו ומצפה לגאולה. ■
