השבוע נפרדנו בכאב גדול מהרב חיים דרוקמן זצ״ל. חמי היקר למד עם הרב בישיבת מרכז הרב ובזכות זאת זכינו שהרב בירך ברכה בחתונה שלנו. בנוסף לכך, אחותי וגיסי היקרים גרו במרכז שפירא, במרחק של בתים ספורים מביתו של הרב וגיסי זכה במשך עשרים וחמש שנה להיות המנכ״ל של ישיבת אור עציון, כך שזכיתי לראות מידי פעם את הרב מקרוב ולהיפגש עמו.
ישנה נטייה לעסוק בגדולתו של רב ולציין כמה הוא למד ולימד, אבל אני הקטן חושב שגדולתו של רב נמדדת לא רק בלימוד התורה שלו או במפעלים הגדולים שהוא הקים וליווה במהלך חייו אלא בעיקר במה שהוא עשה עם התורה שלמד, והאם למרות גדולתו, או יותר נכון, האם משום גודלו הוא הצליח להיות אדם יותר טוב.
מספרים שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל, רבו של הרב דרוקמן, היה עובר ליד אחד מתלמידיו בבית המדרש (לא הרב דרוקמן) וחוזר כמה פעמים על המשפט ״חמור נושא ספרים״. התלמיד נעלב וניגש אל הרב ושאל למה התכוון. הרב השיב שכל אחד יכול ללמוד תורה השאלה היא ״מה הוא עושה עם התורה שלו וכיצד התורה משפיעה עליו״.
התורה השפיעה רבות על הרב דרוקמן. הוא לא רק למד תורה או לימד, הוא ממש עסק בדברי תורה כמו שאנחנו מברכים בבוקר לא ״ללמוד״ תורה אלא ״לעסוק״ בדברי תורה.
אשתף במספר סיפורים לכאורה פשוטים אך ממחישים כמה הרב היה באמת גדול.
׆ אחותי סיפרה שכשהיא עברה לגור במרכז שפירא, היא חששה מהמפגש הראשון עם הרב ברחוב. מה עליה להגיד לרב כל כך גדול שעובר מולה? הרי חינכו אותנו בבית ליראת כבוד מרבנים גדולים. בוקר אחד הרב עבר מולה. היא אמרה לו ״בוקר טוב הרב״ והרב השיב לה במאור פנים ״בוקר טוב וברוכים הבאים״. היא סיפרה שהיא הרגישה כאילו התהפכו היוצרות, הרב נתן לה תחושה כאילו היא הגדולה והמכובדת.
׆ כשבתם הבכורה חגגה את בת המצווה במרכז שפירא, הרב, אז חבר כנסת, היה אמור לברך את הבת. לפני האירוע הרב התקשר ואמר שהוא מאוד מתנצל אבל היה דיון חשוב במליאה שהתארך והוא נאלץ להתעכב. גיסי אמר לו שזה בהחלט מובן שהרב מאוד עסוק והכל בסדר. הרב ענה: ״לא התקשרתי להגיד שאני לא מגיע, התקשרתי להגיד שאני מעט מאחר״.
׆ אשת הרב, ד״ר שרה, הייתה רופאת המשפחה של מרכז שפירא, כך שביתם היה פתוח לחולים ולכל מי שהיה זקוק לרפואה דחופה. מעבר לכך, היו להם שמונה ילדים משלהם. בנוסף, הם גם אימצו ילדה נוספת לביתם, שזה סיפור משמעותי בפני עצמו, ולא רק זאת אלא גם בתם הבכורה אימצה גם היא ילד. אחותי וגיסי הוזמנו פעם אחת בשעת בוקר לגן הילדים של נכדם, בשביל פעילות של סבים וסבתות, אותו גן של הנכד המאומץ של הרב. מחצית מהסבים והסבתות לא נכחו בפעילות עם נכדיהם בגן, אבל הרב דרוקמן, למרות שהיה עסוק ביותר הגיע עם רעייתו לפעילות עם נכדם המאומץ. היה מרגש לראות אותו יושב על הכיסאות הנמוכים של הגן ובפשטות משחק עם הנכד ועושה איתו יצירות.
׆ לסיום אוסיף סיפור אישי: בשנת ה’תשנ״ה, אשתי ואני חזרנו מטיול ארוך במזרח הרחוק, שאליו יצאנו לאחר החתונה. מיד כשחזרנו קיבלנו פנייה מאיש מדהים בשם אריה קרול, לצאת לשליחות של שלושה חודשים באזרביג’אן, והתלבטנו כיצד לנהוג. אריה שלח אותנו לפגישה עם הרב דרוקמן. הגענו לביתו של הרב שם התקבלנו בחום כאילו היינו ילדיו. כמובן שהשתכנענו לצאת לשליחות משום שהרגשנו שיש לנו מאחור גב חזק. על כל שאלה ששאלנו, כולל שאלות הלכתיות מורכבות, הוא ענה בפשטו. ראינו בתשובותיו כמה הוא מחובר למציאות שאליה אנחנו הולכים וכמה תורתו מחוברת לארץ ואל העשייה היום יומית.
ודאי שנזכור את הרב בעיקר בזכות הנושאים הענקיים שבהם עסק ופעל אך מבחינתי גדולתו היתה דווקא בעשייה הפשוטה ובתורה שהשפיעה על ההתנהגות הכללית.
שנזכה שיהיה מליץ יושר על עם ישראל כולו. יהי זכרו ברוך.
